“כי אינני יכול בלעדייך” – סיפורי ערסים – פרק שתים עשרה

פרק 12 – רכוש פרטי של נטלי

נ.מ נתנאל –
"את רוצה שאני אכנס איתך לבדיקה, או שאחכה לך בחוץ?" שאלתי את יובל. היא הייתה נראת עצובה כל כך.
"אני אהיה בסדר," היא חייכה, קמה, ונכנסה לחדר האחות.
לאחר כעשר דקות היא יצאה, חיוורת.
"מה קרה?!" קמתי במהירות מהכיסא וחיבקתי אותה אלי, היא צחקה בשקט,
"אל תדאג, הכל בסדר. פשוט… בדיקה לא נעימה כל כך." היא מלמלה, ואני נשמתי לרווחה.
"אז הכל בסדר?" שאלתי שוב, כדי להיות בטוח.
"אני לא בהריון, ואין תסמינים למחלות מין מסוג כלשהו, רק ליתר ביטחון אני צריכה לעשות בדיקת שתן." היא חייכה חיוך עצוב.
"בואי, אני אלווה אותך לשירותים." מלמלתי והתחלנו ללכת לכיוון השירותים.
"תודה על הכל, נתנאל." היא חייכה אלי חיוך קטן, ואני רק חשבתי כמה אני הולך לפוצץ את מי שפגע בה ככה.
איך אפשר לפגוע בילדה מלאכית כזאת? איך?
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ נטלי –
הסתובבתי בחדרי הלוך ושוב. לא האמנתי שמכולם, יובל ביקשה ללכת עם נתנאל לבדיקה.
למה דווקא איתו? היא בכלל שונאת אותו, לא? היא אמורה לשנוא אותו! הוא שלי! הוא אמור להיות רק שלי!
הוצאתי את הכדורים שהפסיכיאטר נתן לי ובלעתי כדור אחד, בלי מים.
"אם… אם יקרה לי משהו, נתנאל בטח יהיה רק איתי!" צחקתי.
"הוא יהיה רק שלי!"
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ הסופרת –
נטלי בלעה כדור אחר כדור, עד שאיבדה את הכרתה.
אמה גילתה אותה, שוכבת על רצפת חדרה, מעולפת. היא הזמינה אמבולנס ופרצה בבכי.
מה שאף אחד לא ידע, שנטלי הייתה מטופלת בכדורים נגד שגעון.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ יובל –
"הלו?" נתנאל קבל שיחת טלפון.
"מה?!" הוא נשמע מבוהל. ה
"איפה היא?! איפה היא?!" הוא צרח כמו משוגע אל הטלפון, מה שהלחיץ אותי מעט.
"אני תכף מגיע!" הוא ניתק ופנה להביט בי,
"נטלי ניסתה להתאבד, היא עכשיו חסרת הכרה!" ומבלי להגיד יותר דבר הוא רץ.
רצתי אחריו,
"חכה לי!" הדמעות עמדו בגרוני.
נטלי… נטלי, החברה הכי טובה שלי, ניסתה להתאבד?
נטלי החייכנית?
נטלי השמחה, שכולם אוהבים אותה?
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
עברה שעה מאז שהגענו לחדרה של נטלי, ונתנאל פשוט ישב לצידה ואחז בידה.
הדמעות זלגו במורד לחיו, ובחיים לא ראיתי אותו כל כך נסער ופגיע.
הרגשתי כל כך חרא באותו הרגע, הרי רק מלפני כמה שעות נשקתי לו על הלחי!
וקראתי לו… קראתי לו נתי. מה שבחיים לא עשיתי. הרגשתי שאני מתחברת אליו, הרגשתי ש…שיכול להיות בנינו משהו רציני. ושכחתי מנטלי לחלוטין. איך יכולתי לתת לזה לקרות?! איך יכולתי להיות כל כך אנוכית?!
כשהסתכלתי על נתנאל, ראיתי כמה הוא אוהב את נטלי. ידעתי שביני לבינו? כלום לא ילך.
הוא אוהב את נטלי, ואני לא הולכת להכנס להם באמצע.
והוא גם לא הולך להכניס אותי באמצע. הוא גם בטח בכלל לא חושב עליי. הוא רק חושב שאני נערה שמנמנה שעברה אונס שתועד ופורסם ביוטיוב ובטלוויזיה.
הסתובבתי ויצאתי מהחדר. אני לא אמורה להיות פה.
אני לא אמורה להיות בעולם הזה בכלל.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
המונית שהזמנתי הגיעה במהירות. נכנסתי אל תוך הרכב והנהג התחיל לנסוע.
"לאיפה?" הוא שאל והביט בי דרך המראה הקדמית. נראה היה שהוא זיהה אותי מהחדשות, או מהסרטון ביוטיוב.
"לרחוב **** בית מספר **." אמרתי במהירות והפנתי את מבטי אל החלון. במהלך הנסיעה, הרגשתי את המבט שלו פשוט נעוץ בי דרך המראה הקדמית.
שוב אותה תחושה של זוהמה וזנותיות בעבעה בי. כשהוא הגיע אל הבית שלי, נתתי לו את הכסף ואמרתי לו,
"אגב, הכסף הזה בכלל לא מגיע לך, עם כל המבטים האלה." ויצאתי מהרכב.
הוא היה נראה המום, אבל לי לא היה אכפת.
גם אם נאנסתי, וזה פורסם בכל מקום אפשרי, זו לא סיבה לבהות בי ככה. אחרי האונס, לא אבדתי את כל הרגשות שלי.
נכנסתי אל הבית מהדלת האחורית, כדי לא למשוך את תשומת ליבה של אמי. לא רציתי שעכשיו היא תתחיל עם החפירות הקבועות. הדבר היחידי שרציתי לעשות היה אמבטיה חמה ומלאת קצף. להרגיש נקיה לכמה דקות, עד ששוב אצא מהאמבטיה אל תוך הזוהמה שאני שקועה בה.
כשעברתי דרך הסלון, ראיתי את אמי משוחחת עם גבר הנראה כבן ארבעים. לא ייחסתי לכך חשיבות, ועליתי במהירות אל חדרי.
נכנסתי לחדר האמבטיה הצמוד לחדרי, מלאתי את האמבטיה במים ובשמן מיוחד בניחוח וניל, ושקעתי בתוך המים החמימים.
כשאני בתוך מים חמימים, כשבחדר ריח טוב, אני מצליחה להשכיח את כל הזכרונות מראשי.
להעלים את הכל.
לכן הרבתי להתקלח. בימים האחרונים, מאז האונס, בכל יום אני מתקלחת לפחות חמש פעמים. נכון שזה נשמע דיי מוזר, ואפילו מצחיק, אבל זה מה שעוזר לי לשכוח.
העברתי את מבטי על בטני השמנה.
מהנשף אני לא אוכלת כמעט כלום, ומקפידה לאכול רק ירקות, ולשתות רק מים, ואני פשוט לא מצליחה לרדת במשקל. כולם אומרים שאני כבר נהיית רזונת, ואני? אני לא שמה לב להבדל. אני אותה נערה בעלת שומנים מבעבעים.
אותה נערה מגעילה, מעוררת רצון להקיא. לא הבנתי בכלל איך האנס לא הקיא עליי בזמן שאנס אותי.
לפתע פרצתי בצחוק. אני מניחה שככה שחררתי את הכאב. רק במקום לבכות, צחקתי. לא הפסקתי לצחוק לשניה. אבל אז… אז הדמעות הגיעו. והגעתי למצב שאני צוחקת, שהדמעות זולגות על לחיי. אם מישהו היה רואה אותי, הוא היה חושב שהשתגעתי.
אני ידעתי באותו הרגע שהחור שעכשיו נמצא בלבי, לעולם לא יעלם. הכאב לעולם לא ירפא.
הפצע לעולם לא יגליד.
אני אשאר פצועה לנצח. איך אני אמורה לקיים מערכת יחסים נורמלית? ובעתיד, להכנס להריון, אבל אני מפחדת מכל גבר בעולם, חוץ… חוץ מנתנאל ורוי. אבל רוי עזב אותי.
ונתנאל? נתנאל אף פעם לא הביט לעברי. וגם לא יביט.
אני אשאר בודדה לנצח. אני מניחה. אבל אולי להיות בודדה עדיף על פני להיות עם לב שבור. למה צריך בכלל ילדים משלי? אני אאמץ. למה צריך משפחה משלי?
על מה אני מדברת? ברור שאני צריכה משפחה משלי, אהבה, מישהו לחיות איתו!
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
יצאתי מהאמבטיה, ואותה ההרגשה חזרה אלי.
איזה כיף.
לבשתי טרנינג רחב, עבה וארוך בצבע שחור, ונכנסתי מתחת לשמיכה.
בדקתי הודעות בטלפון, וראיתי שיש לי הודעה מנתנאל, ועוד חמש שיחות שלא נענו ממנו,
'יובל? איפה את?! אני שעה מחפש אותך! את לא עונה בטלפון, הכל בסדר?!'
חייכתי חיוך עצוב, ולא עניתי. כיביתי את הטלפון והנחתי אותו על השידה שלצד המיטה.
הדלקתי את הטלוויזיה ושמתי את הסרט פלונטר.
תמיד אמרתי שאין גיל לסרטים מצוירים, והנה אני, עכשיו, הולכת לעשות מרתון של סרטי דיסני, בתקווה להשכיח את הכאב שבחיים האמיתיים.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ נתנאל –
היובל הזאת, היא רוצה לגרום לי להתקף לב, אני בטוח בכך!
הסתובבתי בכל רחבי בית החולים, רק כדי לגלות איפה היא, ולראות שהכל בסדר איתה!
ניסיתי להתקשר שוב, אבל הפעם הטלפון היה מכובה, כי ישר עברתי למענה הקולי.
הסתובבתי ברחבי בית החולים, הרגשתי מטורף. חזרתי לחדר של נטלי, ואמרתי לאמא שלה שאני הולך לכמה שעות, ושאני אחזור בערב.
יצאתי מבית החולים ורצתי לרכב שלי. נכנסתי, התנעתי, ונסעתי לבית של יובל.
בחיים לא נסעתי מהר כל כך.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
כשהגעתי לביתה של יובל, דפקתי על דלת הבית בחוזקה, שחשבתי כבר ששברתי אותה.
אמא שלה פתחה לי את הדלת, וחייכה חיוך רגוע,
"היי נתנאל, באת לראות מה עם יובל?" היא שאלה, מביטה בי.
נשמתי לרווחה. אז היא חזרה הביתה? היא בסדר?
אם היא חזרה הביתה, למה היא לא ענתה לי? לא היא כבתה את הטלפון שלה?
"כן, באתי לוודא שהיא בסדר." אמרתי בנימוס וחייכתי חיוך קטן.
היא הנהנה ונתנה לי להכנס. נכנסתי וסגרתי אחריי את הדלת. עליתי במעלה המדרגות לכיוון החדר שלה, ודפקתי על הדלת, שהייתה סגורה.
"כן?" קולה הנעים של יובל בקע מן החדר. פתחתי את הדלת במהירות והבטתי בה. היא שכבה במיטה, מתחת לשמיכה, וראתה סרט. אני חושב שרפונזל, או סינדרלה, או משהו בסגנון.
"את משוגעת?!" צעקתי עליה בכעס. היא לא נבהלה. היא נשארה רגועה והביטה בסרט, מה שעצבן אותי יותר. כיביתי את הטלוויזיה, והיא הפנתה את מבטה אלי,
"נטלי בסדר?" היא שאלה בשקט.
"למה לא ענית לי בטלפון? או להודעות? למה נעלמת לי?!" צעקתי בכעס. לא הבנתי מה עובר לילדה הזאת בראש.
"תרגע," היא אמרה ברוגע, ואני כמעט ושברתי לה את הטלוויזיה.
"מה זה תרגע?! את יודעת איך הבהלת אותי?! מה את מפגרת?!" צעקתי עליה, והיא? נשארה רגועה, כאילו הכל בסדר.
"תפסיק לצעוק." היא אמרה בשקט וקמה מהמיטה, היא הייתה לבושה בטרנינג ארוך ועבה, ולא הבנתי איך לא חם לה. ואז עשיתי אחד ועוד אחד, והבנתי שזו התוצאה של האונס.
"אני לא אפסיק לצעוק! את יודעת בכלל כמה הבהלת אותי?!" התעצבנתי מחדש, למרות שזה היה מאוד קשה.
היה קשה לכעוס על מלאכית כמו יובל. היה קשה לי לראות אותה בבגדים כל כך ארוכים.
"ראיתי את הסרטון אלף פעם," התחלתי להגיד, היא השפילה את מבטה,
"ומיליון פעם דמיינתי איך אני מופצץ את מי שעשה לך את זה."
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ יובל –
כשנתנאל אמר את זה, הייתי מופתעת. לא האמנתי שנתנאל, נתנאל שאני מכירה, יגיד דבר כזה. אבל בזמן האחרון, הוא השתנה. ולטובה. הוא הפך לבן אדם כל כך טוב, כל כך אכפתי, כל כך אדיב. מי היה מאמין שהוא ידאג לי בכלל? חשבתי שהוא ישמח שאנסו אותי. חשבתי שהוא יצחק עליי, שהוא ישמיץ אותי. אבל לא. גיליתי במקום זה בן אדם אחר. נתנאל אחר. גיליתי את הבן אדם הכי טוב שאיי פעם הכרתי. ורציתי שהוא יהיה שלי. רציתי שנתנאל יהיה שלי, לא של נטלי, עם כמה שזה נשמע אנוכי ומגעיל. עם כמה שאני יוצאת כלבה, זונהת או כל שם אחר, ואפילו יותר נוראי.
אז במקום לעמוד ולבהות בו כמו פסל, חיבקתי אותו. בהתחלה הוא קפא, אבל אז הוא חיבק אותי. הפרש הגבהים שלנו היה מצחיק, הייתי כל כך נמוכה וקטנה לידו.
"את לא מבינה בכלל כמה רזית, את בכלל אוכלת?" הוא מלמל ומחץ אותי אליו.
"נשארתי אותה שמנה שהייתי, נתנאל." מלמלתי בשקט. זה היה נכון. הרגשתי כל כך שמנה. כל כך מגעילה.
"אני לא משקר לך, יובל. את ירדת המון. ורוי סיפר לי שאת בכלל לא אוכלת, רק שותה ומכרסמת לך מלפפונים. זו לא שיטה טובה להרזות." הוא הטיף לי. גלגלתי את עיניי,
"תשתוק ותחבק." פקדתי עליו, והוא גחך,
"את קצת שתלטנית."
"מה אמרתי לגבי הדיבורים שלך?"
"לשתוק ולחבק."
"אז מה אתה עושה עכשיו?"
"שותק ומחבק."
פרצתי בצחוק,
"אבל אתה בכלל לא שותק, אתה רק מדבר ומחבק." נהמתי,
"עכשיו יש לך גם תלונות?" הוא התעצבן,
"תמיד יש לי תלונות." אמרתי, משועשעת. רק עם נתנאל יכולתי לשכוח מהכל ולצחוק איתו. להנות איתו.
"אני אחנך אותך להסתפק במה שיש, אני." הוא צחק. לרגע הרגשתי שאנחנו מעבר לידידים, שאנחנו כמו… כמו זוג. אבל ידעתי שהתחושה שלו היא לא כזאת, לכן ניסיתי להסביר לעצמי שאני מדמיינת.
ובכדי להבין את זה בצורה הכי טובה וברורה, נזכרתי במבט שהיה לו על הפנים שהוא ישב לצד נטלי.
"הכל בסדר? את שותקת כבר דקה שלמה," נתנאל גחך, אני חייכתי,
"אני בסדר. אתה צריך לחזור לבית החולים עכשיו?" התנתקתי מהחיבוק הממושך שלנו.
"יש לי עוד איזה שעתיים," הוא מלמל והצמיד אותי לחיבוק שוב, לחיי נצבעו בגוון אדמדם.
"אם אני אגרש אותך, אתה תלך?" שאלתי בשעשוע, מניחה את ראשי על חזהו,
"לא. אני אשאר ואחבק אותך, ואשתוק."
"אז למה אתה לא שותק?"
"כי נמאס לי לשתוק."
"בוא נראה סרט!" הצעתי לפתע והתנתקתי מהחיבוק, מקפצת לכיוון הטלוויזיה.
נתנאל התיישב על המיטה שלי וצחק,
"את מיוחדת, יובל." הוא הודיע לי, גלגלתי את עיניי,
"מה מיוחד בי? הצחוק המוזר שלי?" שאלתי בציניות והתחלתי לעבור על הסרטים שבVOD.
"אני הכי אוהב את העיניים שלך," הוא אמר בשקט. הסתובבתי והבטתי בו, הוא היה נראה מהורהר.
"גם אני הכי אוהבת את העיניים שלך, נתי." חייכתי חיוך קטן ושוב סובבתי אליו את גבי.
"טוב, אני יודע שאני חתיך הורס." הוא אמר, וכבר ידעתי שהוא מחייך.
למרות שהכרתי אותו יחסית רק זמן קצר, הרגשתי שאנחנו מכירים שנים. רציתי לדעת עליו עוד. לדעת מה המאכל האהוב עליו, מה הצבע האהוב עליו, מה סדרת הטלוויזיה האהובה עליו!
אבל ידעתי שזה לא אפשרי.
הוא רכוש פרטי של נטלי.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
אז איך הפרק?
אני אשמח לתגובות, אני ממש השקעתי וניסיתי לעשות אותו ארוך ככל האפשר!
כעיקרון אני משתדלת להעלות לפחות פרק אחד ביומיים, אבל אני מנסה להפוך את זה לפרק ביום, לא כל כך הולך לי. אני באמת משתדלת.
אגב, קניתי שני ספרים, אהבה ברחוב דבלין ואהבה דרך לונדון, או משהו כזה? (אני לא יודעת את השם של הספר שקניתי, בראבו רוני, בראבו -,-)
למישהי יש המלצות על אחד מהספרים, או על שניהם?
בכל מקרה, שתדעו שאני ממש ממש ממש ממש אוהבת אתכן! 3>
מקווה שאהבתן את הפרק! 3>