“כי אינני יכול בלעדייך” – סיפורי ערסים – פרק אחד עשרה

פרק 11 –

נ.מ אמא של יובל, אורה –
הבטתי בבת שלי. היא ישבה על הרצפה. ובכתה, וצרחה.
ראיתי שהמחשב פתוח על סרטון. התיישבתי בכיסא והבטתי בסרטון.
ככל שהשניות עברו, עיניי חשכו. בסרטון הבת שלי נאנסה. נאנסה באכזריות.
יצאתי מהסרטון ורצתי אל יובל. חיבקתי אותה אליי ובכיתי איתה.
הבת שלי. איפה הייתי כשכל זה קרה?!
מה פספסתי?!
♛~♕~♛~♕~♛~♕~♛
נ.מ נתנאל –
"בן זונה!" צעקתי והעפתי את המחשב הנייד שלי על הרצפה.
זאת הפעם העשירית שאני צופה בסירטון המזעזע הזה, ואני לא מצליח לשלוט בעצמי.
איך מישהו יכל לעשות לה את זה?!
איזה בן זונה יכל לעשות לה את זה?!
הטלפון שלי צלצל, נטלי,
"הלו?!" צעקתי. לא יכולתי לשלוא בעצמי. זרמים עברו בכל הגוף שלי.
"נ…נתנאל!" נטלי בכתה אל הטלפון. התרככתי.
"ה…הסרטון!" היא ייבבה.
"בן זונה…" מלמלתי.
"חייבים ללכת לתמוך בה!" נטלי בכתה.
"בואי אלי, נלך לראות מה איתה." ניתקתי את השיחה.
"בן זונה!" צעקתי שוב וזרקתי את הטלפון על הרצפה.
♛~♕~♛~♕~♛~♕~♛
נ.מ יובל –
שכבתי במיטה, האוזניות תחובות באוזניי. אמא הלכה לדבר עם מנהל המחלקה שלה, ולהודיע לו שהיא לא תוכל להגיע בימים הקרובים. מעניין למה באמת.
ראשי היה תחת השמיכה, ועיניי שוטטו באפלה. הדמעות חדלו לזלוג כבר מלפני שעה, אך הכאב עדיין קיים.
והוא לא עומד להתפוגג בזמן הקרוב.
לפתע הרגשתי שמתיישבים על המיטה, משני צדדיה. משכתי את האוזניות מאוזניי וחילצתי את ראשי מהשמיכה החמה.
עיניי הסתגלו אל האור לאחר כמה שניות, וגיליתי אל מול עיניי את נתנאל ונטלי.
"אלוהים…" מלמלתי והחזרתי את ראשי מתחת לשמיכה. רק לא חפירות של: "את בסדר?"
הרגשתי יד מורידה את השמיכה מראשי.
"היי." נטלי חייכה חיוך שבור, והדמעות זלגו על לחיה.
"אני בסדר." מלמלתי בשקט והפנתי את מבטי לנתנאל. הוא היה נראה מרוגז, וגם עצוב.
"את לא בסדר. חתיכת בן זונה…" הוא מלמל בכעס ואגרף את ידיו.
נטלי הניחה את ידה על ידו של נתנאל בכדי להרגיע אותו.
"דיברנו עם המשטרה, הם ידאגו להוריד את הסרטון." חייכה נטלי חיוך קטן וכמעט לא נראה.
"כבר ראיתי שפירסמו את אותו הסרטון ממשתמשים אחרים. זה לא יעבוד." אמרתי בשקט וקמתי מהמיטה. הייתי לבושה בטרנינג ארוך, עבה, ורחב.
"אתם רוצים לשתות משהו?" שאלתי ונעלתי את נעליי הבית שלי.
"אלוהים, יובל, תחזרי לשכב במיטה!" נטלי נעמדה במהירות וגררה אותי אל המיטה. נהמתי בכעס, "דיי כבר! אני לא חולה!" התעצבנתי. אני יודעת שלא הייתי אמורה להתעצבן, כי היא בסך הכל רק דאגה לי, אך לא רציתי לשקוע בכאב שוב. לא רציתי שוב להיות מוקפת ברחמים.
"טוב." היא אמרה, והיה נראה שהיא נעלבה מעט.
יצאתי מהחדר וירדתי אל הסלון. נכנסתי למטבח ומזגתי לעצמי כוס מים.
שתיתי את כל תכולת הכוס והתיישבתי על הספה בסלון. קברתי את ראשי בין ידיי ונתתי לדמעות לזלוג על לחיי.
איך אני אצא עכשיו מהבית, כשסרטונים שלי נאנסת מופצים ביוטיוב?
איך אני אנהל חיי חברה נורמלים?
איך אני… איך אני אספר לרוי שנאנסתי? אבל אולי בעצם… אולי הוא כבר ראה את הסרטון?
ואם הוא ראה, למה הוא לא התקשר אלי אפילו פעם אחת?
ואולי הוא ראה את הסרטון, ונבהל, והחליט שאני לא שווה את המאמץ?
לאט לאט מטר הדמעות התחזק, וגופי התחיל לרעוד.
לקחתי את הטלפון שלי מהשולחן והתקשרתי אל הטלפון בית של רוי,
לאחר כשני צלצולים, שון ענה לי,
"הלו?"
"שון? אפשר את רוי?" אמרתי במהירות. אני יודעת שזה לא היה מנומס מצידי, אבל הייתי חייבת לדעת שרוי עדיין שלי.
"הוא לא אמר לך?" קולו של שון נהיה שקט לפתע.
"אמר לי מה?" שאלתי, לא מבינה.
"הוא טס אתמול לארצות הברית. לשנה שלמה. אני כל כך מצטער, יובל…" שון אמר בשקט.
הטלפון נשמט מידי ונפל על הרצפה. הדמעות זלגו על לחיי. רוי…רוי עזב אותי?
מבלי להגיד לי כלום? מבלי לספר לי שהוא עוזב?
"יובל? את בסדר?" שמעתי את קולו של נתנאל, ואז הרגשתי אותו מתיישב לצידי.
"הוא עזב." אמרתי בשקט.
"יובל…" הוא מלמל.
"ידעת על זה ולא סיפרת לי?!" הפנתי את מבטי אליו,
"אני מצטער, הוא השביע אותי לא לספר לך…" הוא מלמל בשקט.
"זה בסדר." נאנחתי. בסך הכל נתנאל לא היה אשם. רוי הוא היחיד שאשם כאן.
"מתי תחזרי לבית הספר? אין לי למי להציק בשיעורים…" נתנאל חייך חיוך קטן, אני צחקתי מעט,
"אני לא חושבת שבקרוב." אמרתי בשקט.
"אני אפילו לא יודעת אם אני ואמא שלי הולכות להשאר בעיר." אמרתי בשקט. אמא הציעה שאולי כדאי שנעבור לדרום הארץ. שם עוד לא היינו.
אני לא בדיוק חשבתי שזה יעבור אם נברח, הרי זה באינטנרט, וגם בדרום אנשים יזהו שזאת אני מהסרטון.
"מה?" נתנאל הביט בי בהפתעה.
"אמא רוצה שנעבור לדרום הארץ." חייכתי חיוך עצוב,
"אבל אני לא בדיוק מעוניינת." גיחכתי, נתנאל חייך,
"לברוח מהצרות לא יעשה אותן קטנות יותר." משכתי בכתפיי וחייכתי חיוך עצוב, נתנאל הנהן בהבנה.
"נתי? יובל?" נטלי קראה מלמעלה, ושמעתי את נקישות העקב שלה במורד המדרגות.
"אולי כדאי שתלכו. אני לא רוצה להפוך אתכם למדוכאים כמוני." חייכתי וקמתי מהספה.
"נבוא שוב, נתנאל חייך. נטלי נעמדה לצידו ואחזה בידו ברכושניות. הרגשתי שהיא קצת עצבנית, ולא הבנתי למה.
"ביי," היא מלמלה. נופפתי להם לשלום, והם יצאו מהבית. אמי בדיוק יצאה מחדר העבודה שלה וחייכה אלי חיוך עייף.
"בררתי לגבי דירות בבאר שבע-"
"אמא, אני לא רוצה לעבור לדרום הארץ. אני רוצה להשאר." חייכתי אליה חיוך קטן. היא הייתה נראת מופתעת,
"למה, יובל? אולי בבאר שבע לא יזהו אותך." היא אמרה, לא מבינה,
"אמא, גם אם אני אלך לארצות הברית יזהו אותי. זה מפורסם באינטרנט, בכל חור. ידעת שלסרטון יש יותר משלוש מאות אלף צפיות? ידעת שעשו על זה כתבה בחדשות?!" צרחתי בכעס. לא יכולתי יותר לשמור בבטן. לאנשים לפעמים אין לב. אין רגשות.
לעשות על הסרטון, שאני "מככבת" בו, כתבה בחדשות, זה לא הגיוני!
למה אף אחד פאקינג לא חושב עליי, אלא רק על כמה כסף הוא הולך להרוויח מזה?!
"אני רוצה שתלכי להבדק, יובל." אמא אמרה ברצינות. לא הבנתי,
"להבדק למה?" שאלתי.
"לראות אם את בהריון, אם הוא העביר לך מחלות מין, אנחנו לא יודעות מי זה היה." היא אמרה.
"אבל אמא, איך אני אצא מהבית?! איך אני אסתובב ברחוב?!" צעקתי בכעס.
למה היא לא מבינה?
למה היא לא מבינה שמעכשיו, החיים שלי כבר לא חיים? שאני לא יכולה לקחת נשימה עמוקה, מבלי לפחד שיראו אותי?
"אז יראו אותך, ומי שיגיד משהו, אין לי בעיה ללכת איתו מכות!" היא צעקה בחזרה. היא הייתה נראת באותו הרגע כאחוזת דיבוק.
חיבקתי אותה בחוזקה. היה לה אפילו יותר קשה ממה שהיה לי.
"אני אלך." אמרתי בשקט.
"אבל רק בתנאי שאני אלך עם מי שאני רוצה."
♛~♕~♛~♕~♛~♕~♛
"הלו?" נתנאל ענה לטלפון,
"היי נתנאל." אמרתי במהירות. לא האמנתי שאני מבקשת מנתנאל, נתנאל! לבוא איתי לעשות בדיקה. אבל… הוא כל הזמן תמך בי.
"יובל!" הוא היה נשמע מופתע, צחקתי בשקט.
"אני צריכה שתעשה לי טובה." אמרתי בחשש. הוא יסכים בכלל? אולי הוא לא ירצה להראות איתי בציבור? בכל זאת… עכשיו אני מישהי שמעוררת רחמים.
"כל דבר." הוא אמר ברוגע.
"אני צריכה שתבוא איתי לעשות בדיקה…" מלמלתי. הוא המהם. שמחתי שהוא הבין ושלא הייתי צריכה להסביר איזו בדיקה אני אמורה ללכת לעשות,
"אני אבוא איתך, איזו שאלה זו בכלל?" הוא אמר ברצינות, וחיוך קטן נפרש על פניי.
"בוא לבית שלי, הכי מהר שאתה יכול." אמרתי במהירות וניתקתי.
♛~♕~♛~♕~♛~♕~♛
"את מוכנה?" נתנאל שאל לאחר שחנה בחניון בית החולים תל-השומר.
לקחתי נשימה עמוקה,
"מוכנה."
יצאנו מהרכב והתחלנו להתקדם לכיוון בית החולים. הופתעתי שרוב האנשים בכלל לא הסתכלו עליי.
הלכנו במסדרונות בית החולים, עד שהגענו למחלקה הנדרשת.
"אני אקרא לאחות." נתנאל אמר והלך לכיוון הפקידות שישבו ודיברו בניהן.
לאחר כשתי דקות הוא חזר,
"בואי נשב, זה יקח קצת זמן." הוא חייך חיוך קטן. הנהנתי והתיישבתי על אחד הכיסאות, נתנאל התיישב לצידי.
"איך הולך לך עם נטלי?" שאלתי אותו והבטתי בפניו היפות. עכשיו, הוא היה אפילו עוד יותר יפה. כי עכשיו גיליתי שהוא גם קצת נחמד.
"הכל בסדר, אני מניח." הוא חייך חיוך קטן והעביר את ידו בשיערו.
"אני שמחה." חייכתי והסמקתי. מה קורה לי? בחיים לא הסמקתי ליד נתנאל.
"תודה על הכל, נתי." נשקתי לו על הלחי.