"כי אינני יכול בלעדייך" – סיפורי ערסים פרק ראשון

פרק ראשון – אמא שלי

פסעתי לאיטי לאורך שביל הלבנים האפורות, מהורהרת במעט.
שומניי ריקדו להם בכל צעד וצעד אשר עשיתי.
ניסיתי להכניס את בטני פנימה מעט, אך זה היה קשה מדי עבורי.
ראיתי בהמשך השביל חבורת נערים אשר ישבו על ספסל, ועישנו נרגילה.
היו כמה בחורות אשר ישבו עליהם וליטפו אותם, וליבי נצבט. הלוואי והייתי רזה כמותן.
´אם היית עושה דיאטה, היית מרזה.` הקול בראשי הזכיר לי.
נאנחתי בשקט, ושמתי לב שאני מתקדמת יותר ויותר אל עבר החבורה המפוקפקת.
התחלתי לסטות מהשביל לכיוון הדשא הרטוב, שלא הבנתי בעצם, איך הוא יכול להיות רטוב, אם עכשיו שיא הקיץ?
ואז, מטר מים משום מקום הרטיב אותי, והבנתי.
ממטרות.
שאגות צחוק, גבריות ונשיות כאחד, נשמעו מהספסל עליו ישבו חבורת הנערים.
הרגשתי את הדמעות מעקצצות בעיניי, ופשוט נשארתי לעמוד לצד הממטרה, אשר עשתה עוד סיבוב, והרטיבה אותי שנית.
צחוקם של הנערים רק התגבר, והדמעות עיקצצו עוד יותר וטישטשו את ראייתי.
רק נערה אחת קמה במהירות מהספסל ורצה אליי. היא אחזה בידי וגררה אותי אל שביל הלבנים בחזרה.
"את בסדר?" היא שאלה. צחקתי צחוק מריר וציני,
"החיים בזבל."
✰~★~✰~★~✰~★~✰
"יובל? מה קרה לך?!" אמי רצה אליי, כן, זה הוא היה הצעד הראשון שלי בבית.
"למה את ספוגה במים?!" היא שאלה בהיסטריה שוב. נאנחתי מעט.
"אמא, למה היינו צריכות לעבור לתל-אביב? בואי נחזור לזכרון יעקב, בבקשה!" התחננתי.
אני ואמי עברנו לכאן רק מלפני יומיים, וכבר שנאתי כל דבר בעיר התוססת הזאת, אשר נקראת תל-אביב.
הנערים פה מציקניים, הם צוחקים על כל דבר!
"יובלי… את יודעת שזה לא אפשרי. אבל תתעודדי! מחר היום הראשון ללימודים! את בכיתה י'א ילדה שלי, איך גדלת!" היא אמרה במהירות, לא נותנת לי להשחיל מילה וכבר מדביקה למצחי נשיקה רטובה.
"אמא…" נאנחתי והתרחקתי ממנה. בסך הכל לא יכולתי להתלונן, היא עושה הכל למעני.
"קדימה, מהר, לכי תתארגני לשינה, כבר מאוחר. וגם יש לי משמרת עוד שעה…" היא אמרה בהיסח דעת והתחילה לעלות במדרגות לכיוון חדרה.
נאנחתי ועליתי במדרגות אחריה, חכיוון המקלחת.
אמי תמיד עבדה שעות רבות. היא מנתחת בכירה, ועברנו לכאן רק מפני שהציעו לה קידום בבית החולים תל השומר.
כסף אף פעם לא היה חסר לנו, אבל אף פעם לא היינו מאושרות.
מסתבר שכסף לא קונה הכל.