"כי אינני יכול בלעדייך" – סיפורי ערסים – פרק שבע עשרה

פרק 17 – הנערה המאושרת בעולם

כשחזרתי הביתה, עוד הייתי שקועה במחשבות. נתנאל קרא לי מלאכית, אבל אני ידעתי שאני לא מלאכית. אני ההפך. אני לא בן אדם טוב.
עליתי במעלה המדרגות לכיוון חדרי, אך קריאתה של אמי עצרה אותי,
"יובל, אנחנו צריכות לדבר." היא אמרה.
הפנתי את מבטי אליה, וירדתי במדרגות. התיישבתי לצידה ושאלתי,
"מה הפעם, אמא?"
רבים יחשבו שזו חוצפה מצידי, אבל באותו הזמן לא היה לי עצבים. היא כל הזמן הייתה שואלת אותי איך אני מרגישה, ואם אני צריכה ללכת לפסיכולוגית, או לעזרה מסויימת, ותמיד הייתי עונה את אותה התשובה: "אני בסדר, אמא."
"רזית, המון, בזמן קצר כל כך. מה יש יובל? את בכלל לא אוכלת!" היא אמרה בדאגה, אני גלגלתי את עיניי.
"הכל בסדר אמא. דיי להיות היסטרית."
"כמה את שוקלת, יובל? את כבר דומה לשלד! אני לא מכירה אותך יותר!" היא זעקה בכאב, וראיתי שהדמעות עומדות בעיניה.
"אני בסדר אמא. אני שוקלת כמו שצריך." אמרתי ועליתי לחדרי. לא הייתי מודעת למה שאמרתי באותו הזמן.
לא ידעתי כמה אני טועה.
✰~★~✰~★~✰~★~✰
כעבור חודשיים –

נ.מ שיר –
"יובל?" פתחתי את דלת ביתה. לפני רגע דברנו בטלפון, למה היא לא עונה עכשיו? עליתי במעלה המדרגות לכיוון חדרה, ודפקתי פעמיים על דלת העץ.
החברות שלי עם יובל הייתה שונה מהחברות שלי עם נטלי. יובל באמת הבינה אותי, הקשיבה לי, חיבקה ותמכה. נטלי בעיקר הייתה בוכה על הריבים שלה עם נתנאל, ומדברת רק על עצמה.
פתחתי את דלת חדרה של יובל, ועיניי חשכו.
"יובל!"
רצתי אליה והרמתי את ראשה, היא הייתה מעולפת על הרצפה.
הוצאתי את הטלפון מתיקי בידייך רועדות והתקשרתי לאמבולנס.
בנתיים הרמתי את רגליה של יובל, אך דבר לא עזר. היא הייתה מחוסרת הכרה. לאחר כעשר דקות האמבולנס הגיע.
✰~★~✰~★~✰~★~✰
נ.מ נתנאל –
"אתה מבטיח?" נטלי הביטה בעיניי.
"מבטיח." עניתי ונשקתי לשפתיה. לא משנה מה אני ארגיש אל יובל, אני אוהב את נטלי. זה מה שיש.
הטלפון שלי צלצל, וראיתי שזו שיר. פניה של נטלי התעוותו בגועל, אז העדפתי לא לענות, כדי לא לעצבן אותה יותר ממה שהיא עכשיו.
סיננתי את השיחה והחזרתי לכיסי, אך זה לא עזר, היא התקשרה שוב.
כיביתי את הטלפון. אני לא צריך עוד עצבים וריבים עכשיו עם נטלי.
"אני אוהבת אותך, בייבי." היא נשקה לשפתיי והצמידה אותי אליה. הפלתי אותה על המיטה, אך מהר מאוד חזרתי בי. אולי אני ונטלי לא מתאימים? אולי היא לא האחת בשבילי?
קפאתי במקומי, ונטלי הרצינה,
"מאמי, ממתי אתה אומר לא לסקס?" היא צחקה, ואותי אישית המשפט הזה הרתיע. הדלקתי את הטלפון במהירות וחייגתי בחזרה אל שיר, לאחר שראיתי שיש לי עשר שיחות שלא נענו ממנה.
נטלי נהמה בעצבים ויצאה מחדרי.
לא היה לי כוח למשחקים האלה שלה.
"נתנאל!" שיר צרחה אל הטלפון ועשתה אותי חצי חירש,
"מה יש לך?! עד שאני ונטלי חזרנו את רוצה להפריד בנינו?!" התעצבנתי, היא נהמה בכעס,
"התקשרתי כדי להגיד לך שיובל מאושפזת בבית חולים! היא עכשיו בטיפול נמרץ…" קולה נחלש בחצי השני של המשפט, והרגשתי את ליבי נודם.
יובל? יובל שלי בטיפול נמרץ?
✰~★~✰~★~✰~★~✰
"שיר!" צעקתי לעברה. היא ישבה על הרצפה כשגבה צמוד לקיר ובכתה.
רצתי לעברה והתיישבתי לצידה, היא הרימה את מבטה אלי,
"רוצים להעביר אותה למחלקה פסיכיאטרית." היא בכתה, עיניי נפערו.
"מחלקה פסיכיאטרית? למה?" שאלתי, היא מחתה את דמעותיה ואמרה,
"הם אומרים שהיא… היא אנורקסית. נתנאל! היא הרעיבה את עצמה! איך לא שמתי לב?! איך לא עצרתי אותה?!" היא צרחה וקברה את ראשה בין ידה.
לא הצלחתי לעכל. יובל, יובל שלי, אנורקסית?
"אלוהים…" מלמלתי וקברתי את ראשי בין ידיי.
✰~★~✰~★~✰~★~✰
נ.מ יובל –
התעוררתי, כשגבי כואב ועיניי מנסות לאתר היכן אני. לא הכרתי את החדר, אך הוא היה נראה קודר, לבן ומת, כמו חדר בבית חולים. העברתי את ידי לאורך גופי וראיתי כי אני לבושה בכותונת של בית חולים, ולידי מחובר צינור אשר מעביר לגופי נוזלים.
אז כן, אני בבית חולים.
רופא אחד נכנס אל תוך החדר וחייך אלי חיוך קטן. הוא היה נראה צעיר יחסית לרופא.
"בוקר טוב, יובל." הוא בירך אותי ובדק את שקית הנוזלים.
"מה אני עושה כאן?" לחשתי. קולי היה צרוד.
הוא נאנח והביט בי בעצב,
"כמה זמן את מרעיבה את עצמך?" הוא שאל והתיישב בכיסא שלצד המיטה בה שכבתי. פניי התעוותו בכעס,
"אני לא מרעיבה את עצמי!" מחיתי, הוא השפיל את מבטו.
"הגובה שלך הוא מטר שישים וחמש, את יודעת כמה את שוקלת, יובל?" הוא שאל, בלעתי את רוקי,
"לא יודעת, שמונים?" לחשתי והשפלתי מבט.
"את שוקלת כרגע שלושים ושמונה יובל, את מבינה כמה ירדת? את במשקל לא תקין בכלל." הוא נזף בי, עיניי נפערו לרווחה, הוא המשיך לדבר,
"אם חברה שלך לא הייתה קוראת לאמבולנס מהר, אני לא יודע אם היית כאן איתי עכשיו, את מבינה כמה את מסכנת את עצמך?" הוא הביט בי במבט נוזף, ואני רק הרגשתי את הדמעות זולגות על לחיי. דמעות חמימות ומלוחות.
"אני רק רציתי להיות רזה." לחשתי. הדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי. לא יכולתי לעצור אותן. אגרתי יותר מדי.
מבטו התרכך,
"אנחנו נעזור לך לחזור להיות בריאה, ואת לא תתנגדי, בסדר?" הוא הביט בעיניי, ואני הנהנתי.
"תנו לי לראות אותה!" לפתע נשמעה צרחה מכיוון המסדרון, ודלת החדר נפתחה במהירות. נתנאל עמד בפתחה.
"יובל!" הוא רץ אליי וחיבק אותי אליו.
"נתנאל…" לחשתי אל חולצתו, בזמן שידו ליטפה את שיערי,
"אני כל כך מצטער," הוא לחש ונשק לשיערי, גופי רעד. בחיים אני ונתנאל לא היינו כל כך קרובים. לא ידעתי שנתנאל כל כך דואג לי.
הרופא שאת שמו לא ידעתי יצא מהחדר וסגר אחריו את הדלת.
"אני רק רציתי להיות יפה," לחשתי בשקט, בזמן שהדמעות הצורבות זולגות במורד לחיי.
"בשבילי את הילדה הכי יפה בעולם, יותר מכל אחת אחרת." נתנאל לחש גם הוא, ראשו קבור בשיערי.
"אתה חושב שנטלי הכי יפה. אתה אוהב אותה." לחשתי בעצב, הוא הזיז את ראשו משיערי והביט בעיניי,
"איך ששמעתי שמשהו קרה לך, הדבר היחיד שחשבתי עליו היה את, למרות שרבתי עם נטלי." הוא אמר בשקט, הרגשתי את ליבי מחסיר פעימה.
נתנאל דאג לי? הוא בא אלי, למרות שהוא רב עם נטלי.
"אני אוהב אותך, יובל." הוא אמר לפתע, והרגשתי לפתע איך הפרפרים בבטני, שחשבתי שכבר מתו, מפרפרים באושר, וגורמים לחמימות להיווצר בליבי.
"אני אוהבת אותך, נתי." לחשתי בשקט, הוא חייך,
"אז תני לי להמשיך מאיפה שעצרת אותי," הוא אמר ונשק לשפתיי.
באותו הרגע הייתי הנערה המאושרת בעולם.
✰~★~✰~★~✰~★~✰
אוקיי, אז זה הפרק האהוב עליי, למרות שהוא יחסית קצר (:
אני מקווה שאהבתן את הפרק, והיום גם יעלה הפרק הראשון של הסיפור החדש שלי, כי הסיפור הזה מתקרב לסיומו.
אשמח אם תגיבו (:
אוהבת אתכן 3>