"כי אינני יכול בלעדייך" – סיפורי ערסים – פרק שלישי

פרק 3 – יציאה לפארק

הימים הבאים שעברו עליי היו קשים במיוחד. הערס שישב מאחוריי, שכפי שהבנתי, קוראים לו נתנאל, כל הזמן הציק לי והשמיץ אותי. רוב הזמן התעלמתי, אך זה היה קשה כל כך… הרי… כמה כבר אפשר לשתוק?
ציירתי במחברתי, מקשקשת דברים לא ברורים לעין. הייתי עייפה. לא ישנתי כל הלילה.
"יובל!" לפתע שמעתי את צרחת המורה אשר הרעידה את כל החלונות.
"א…אני מצטערת!" התפקסתי במהירות.
"על מה? רק רציתי שתקראי את השאלה…" אמרה המורה בתיהה.
"הו…" מלמלתי. שמעתי את נתנאל צוחק מאחורה, גלגלתי את עיניי והסתובבתי אליו,
"אולי פאקינג תשתוק כבר?!" צרחתי עליו. דיי כבר. נמאס לי לשתוק לו.
"הופה! השמנה פתחה את הפה! אה… זה לא חדש." נתנאל חייך, הדמעות כבר צרבו בעיניי, בעוד כל הכיתה פורצת בשאגות צחוק אדירות.
"תסתום כבר!" נטלי צרחה על נתנאל, וכל הכיתה שתקה, נתנאל בלע את רוקו והשפיל את מבטו.
מה הולך כאן?
☃~☂~☃~☂~☃~☂~☃
אני ונטלי התקרבנו יותר בזמן האחרון.
יצאנו להפסקה והתיישבנו באחד הספסלים בחצר האחורית של בית הספר.
"מה הולך בינך לבין נתנאל?" שאלתי אותה והוצאתי את ארוחת הצהריים שלי, כריך עם גבינה צהובה ומשמינה.
למה זה טוב בכלל?
"סתם… נפרדנו בסוף החופש הגדול. הוא… כן, בגד בי." גלגלה את עיניה והוסיפה, "כמה טיפוסי לו." נהמה והוציאה את הכריך שלה, עם ממרח שוקולד סמיך ומתקתק.
"למה?" שאלתי ונגסתי מהלחם המלא שלי.
"לא יודעת… אהבתי אותו, באמת, וחשבתי שזה גם הדדי, אבל הוא פשוט… יום אחד…" היא גימגמה, וראיתי איך מצטבר לו מטר דמעות בעיניה החומות.
"עם החברה הכי טובה שלי, את מבינה?" היא ייבבה, והדמעות זלגו במורד לחיה.
"מי זאת? אני מכירה אותה?" שאלתי וחיבקתי את נטלי אלי.
"שיר…" היא משכה באפה בקולניות וחיבקה אותי בחזרה.
"אבל… ראיתי שישבת לידה…" תהיתי. למה היא ישבה לצידה, ודיברה איתה, אם היא כועסת עליה?
"היא לא יודעת שראיתי אותם ביחד. רק הוא יודע. ביקשתי ממנו לא לספר לה, והוא כבד אותי. עכשיו הם זוג… אני מניחה. הם כל הזמן מתמזמזים להם בהפסקות… אני אוהבת אותו." היא ייבבה אל תוך חולצתי הרחבה. כאב לי עליה. היא בסך הכל לא רצתה לגרום לבן להפריד בינה לבין החברה הכי טובה שלה.
אבל מה שאני לא מבינה… איך היא יכולה עדיין לאהוב אותו? לחשוב עליו?
לדבר איתו? אני פשוט לא מבינה אותה.
אבל אני מניחה שאנחנו פשוט שונות.
"זה יעבור, זה כמו שפעת." חייכתי אליה חיוך מנחם, היא צחקקה,
"את יודעת, אם היית מרזה, אפילו קצת, היית הנערה הכי יפה בבית הספר. וחלק גדול מכך בזכות הלב הרחב שלך. אני לא מכירה אותך הרבה, אבל ממה שהספקתי, את מדהימה." היא לחשה בשקט וניגבה את הדמעות אשר ביצבצו בעינייה. הסמקתי. בחיים לא אמרו לי שאני יפה. בחיים לא אמרו לי שאני בן אדם טוב. אף פעם לא היו לי חברים, חוץ מאחת, וגם היא התגלתה כמגעילה.
התגלתה כנוראית וזדונית. היא רק רצתה להפיל אותי. אבל גם בני אדם כאלה בסוף מתגלים.
☃~☂~☃~☂~☃~☂~☃
נכנסתי מבעד לדלת הכניסה העשוייה עץ יוקרתי.
"מישהו בבית?" קראתי. קולי הדהד ברחבי הבית הענקי שעוד לא התרגלתי לגודלו. אין קול. אמא לא בבית.
"כמובן…" מלמלתי בעצב והתחלתי לעלות במעלה המדרגות לכיוון חדרי.
אמא אף פעם לא מגיעה כל כך מוקדם. מה חשבתי בכלל?
לפתע הרגשתי פרווה נעימה מתחככת ברגלי. הפנתי את מבטי והבטתי בנלה, החתולה הלבנה והקטנה שלי.
"נלה!" צחקקתי והתכופפתי בכדי ללטף את נלה. ליטפתי אותה מאחורי אוזנה והיא גרגרה במעט. חייכתי, ליטפתי אותה בפעם האחרונה, והתיישרתי.
לפתע הטלפון החדיש שלי החל לצלצל, ועל המסך הופיע השם, נטלי.
"הלו?" עניתי והנחתי תוך כדי את התיק בפינת החדר הענקי.
קירות החדר היו צבועים בצבע לבן ומשעמם, והיו נקיים מכל פוסטר או תמונה. באמצע החדר הענקי הייתה מיטה זוגית וגדולה, מלאה בכריות, ובפינה הימנית שבחדר היה שולחן מעץ, ועליו מחשב נייד חדשני. לצד השולחן נח לו כיסא מסתובב ונוח.
"היי יפה!" נטלי צעקה בשמחה.
צחקקתי מעט ונשכבתי על המיטה.
"מה קורה?" שאלתי ובהיתי בתקרה.
"אני רוצה שתבואי איתי היום למפגש בפארק, נתנאל ושיר יהיו שם, ואני חושבת שהם הולכים להכריז רשמית על הזוגיות שלהם." קולה השתנה באופן קיצוני משמח, איך לא, לעצוב.
נאנחתי.
מצד אחד לא רציתי ללכת. לא רציתי לפגוש מחוץ לשעות בית הספר בנתנאל ובשיר. אבל מהצד השני, רציתי לעזור לנטלי. רציתי להיות שם בשבילה, כמו שהיא הייתה שם בשבילי.
לאחר התלבטות קטנה, עניתי לה,
"אני אבוא."
☃~☂~☃~☂~☃~☂~☃
איך הפרק? אני ממש מקווה שאהבתם! הסיפור מתקדם בדיוק כמו שרציתי, ונראה לי ש… הכל יהיה בסדר (:
אני ממש אשמח אם תגיבו, כי ממש לא בא לי להתחיל לעשות כמו הבנות שעושות 4 תגובות ממשיכה, כי אני לא כזאת.
ניסיתי לעשות את זה בשני הפרקים הראשונים, אבל זה לא הרגיש לי בנוח.
אז שיהיה לכם המשך יום מדהים, ומקווה שאהבתם את הפרק ♥