“כי אינני יכול בלעדייך” – סיפוריי ערסים – פרק חמישי

פרק 5 – סוף הקיץ

יש פתגם שהוא ידוע,
"הזמן חולף במהירות שנהנים", אז בואו אני אגיד לכם משהו, הזמן אצלי אף פעם לא חלף במהירות.
לא בכיתה, לא בבית, לא בשום מקום.
ותהיתי, זה אומר שאני אף פעם לא נהנת?
חלף לו שבוע מאז המפגש הזה בפארק. רוי ואני לא דיברנו יותר מהנדרש, שזה אומר,
שלום שלום, מה קורה, וכו'.
שמתי לב שאני בוהה בו בשיעורים.
מקומו היה בשורה השניה, השולחן הכי ימני, והוא היה בצד שקרוב לקיר.
היה לו מנהג משונה, להשעין את ראשו על הקיר, ולבהות בלוח.
חיכיתי שהוא יעשה את זה, כי כל כך אהבתי שהוא בוהה כך. דמיינתי שהוא בוהה בי.
מצד שני, היה הוא נתנאל. שלא חדל להציק לי לשניה.
הוא העליב, והשפיל, ודרך. ושנאתי אותו כל כך. מיום ליום רק תעבתי אותו יותר ויותר.
"פתחו בספר בעמוד מאתים חמישים ואחת, מי רוצה לקרוא?" המורה שאלה.
זו הייתה השעה השביעית והאחרונה להיום, וכולנו היינו מותשים וחולמניים.
"יובל רוצה לקרוא!" נידב אותי נתנאל. סובבתי את פניי אליו, וראיתי שהוא מחייך חיוך רחב,
"אתה באמת עד כדי כך דפוק?" שאלתי אותו בארסיות. חיוכו נמחק.
"כל כך משעמם לך בחיים? אין לך לזיין איזו חברה זנזונת שלך?" חייכתי חיוך רחב, פניו הפכו כועסות, אך הוא לא פצה את פיו.
"ככה חשבתי." אמרתי וסובבתי את גבי אליו בחזרה. שמעתי את נטלי מצחקקת לצידי, והמורה עצמה התחילה להקריא מן הספר.
את האמת? הופתעתי מעצמי. לא ידעתי שאני מסוגלת לרדת על אנשים, או על ערסים.
אני לא אחת כזאת, אבל מסתבר שנתנאל פשוט שיגע אותי. ולא לטובה.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
"השתקת יפה היום את נתנאל," חייכה נטלי. חלפנו על פני חבורת בנים, שבניהם היו נוכחים גם רוי ונתנאל. לפי מה שהבנתי מנטלי, רוי ונתנאל החברים הכי טובים כבר מהיסודי.
רציתי להשתתף בצערו של רוי, אך החלטתי שעדיף לא להרגיז את נתנאל בזמן הקרוב. הוא גם ככה חם עליי. ולא, אני לא מתכוונת למשיכה מטורפת, אלא יותר לכיוון של לשרוף אותי עם הסיגריה שלו.
"הגיע לו." אמרתי וחייכתי, היא הנהנה,
"בהחלט הגיע לו. לא יודעת מה קרה לו, הוא השתנה בזמן האחרון." היא אמרה בתיהה, אני ניסיתי לא להכנס לזה.
יכול להיות שנתנאל היה פעם בן אדם שונה? אחר? מתחשב?
"רוצה לבוא היום אחרי הלימודים לקניון? גם רוי יהיה שם." היא חיכה בהתגרות ותקעה את מרפקה בצד בטני. צחקתי וגילגלתי את עיניי,
"אני לא מבינה למה זה אמור לשנות לי." עניתי.
"אויש, נו, ראיתי איך את בוהה בו בשיעורים. אל תתחמקי." היא צחקה והניחה את ידה על כתפי.
"הוא… פשוט… נחמד אלי." אמרתי ושתינו התיישבנו בספסל הקבוע שלנו, בחצר האחורית של בית הספר.
"אז את דלוקה עליו," היא אמרה והוציאה מתיקה בקבוק מים קטן.
"אני חושבת." המהמתי והוצאתי את הכריך שלי מהתא הקטן שבתיקי.
"מה יש לך בכריך?" היא שאלה והוציאה גם את הכריך שלה.
"אממ…" המהמתי ובדקתי.
"גבינה לבנה ומלפפונים." אמרתי וחייכתי, "ומה יש לך?" צחקתי. לי ולנטלי תמיד היו שיחות מפגרות להפליא.
"שוקולד. רוצה להחליף?" היא חייכה, וראיתי שהיא מזילה ריר על הכריך שלי. הפטרתי בעזרת ידי ושמתי את הכריך שלי בידה, "קחי, תאכלי את שלי עכשיו, ויהיה לך את הכריך שלך להפסקה השניה." חייכתי. פיה של נטלי נפער,
"ממתי את מוותרת על כריך?" היא צחקה, צחקתי איתה. לנטלי בהחלט היה חוש הומור, ומשום מה, היא הכירה אותי כל כך טוב, שלא הבנתי איך היא הספיקה בתקופה של שבועיים.
"אני לא רעבה." חייכתי. היא לא שאלה יותר שאלות, ונגסה בכריך שלי.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ נתנאל –
"אחי, אתה בא היום לפארק?" שאלתי את רוי ושאפתי מהסיגריה.
"וואלה לא יודע…" הוא המהם והתעסק בטלפון שלו. ואז הוא עצר, והרים את המבט שלו אלי,
"יובל תהיה?" הוא שאל במהירות, אני גיחכתי. לא הבנתי מה הוא מוצא בשמנה הזאת.
אני מודה, היא יפה, אבל אם אין לה גוף, אז מה היא שווה?
וחוץ מזה. היא מעצבנת רצח. גם איך שהיא קטלה אותי בשיעור היום, זה לא התאים לי. למה שתקתי בכלל?
"מה יש לך איתה?" צחקתי. הוא חייך ושאף מהסיגריה שלו,
"כלום. היא נחמדה." הוא אמר ונשען על חומת הלבנים.
"מה חמוד בה? היא שליחת השטן." נהמתי וכיביתי את הסיגריה.
"לא ראיתי שכתוב לה 'שש שש שש' על המצח." הוא התבדח.
"פ'חחח, נהיית סטנדאפיסט ולא הודעת לי?" אמרתי בציניות, הוא צחק וטפח על כתפי,
"אוהב אותך אח שלו." אמר והלך.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ נטלי –
אני ויובל הסתובבנו בקניון, מדלגות לנו מחנות אל חנות. עכשיו, כשאני חושבת על זה, יובל באמת בן אדם מדהים. היא מסוג בני האדם שיתנו לך, מבלי לצפות לתמורה.
"הזכרתי שאני שונאת קניונים?" יובל נאנחה כשהתיישבו בשולחן באיזור המזון.
"אנחנו חייבות לקנות לך בגדים חדשים. אין לך כלום בארון, וגם אם יש, הכל רחב מדי." אמרתי. יובל הוציאה שטר של חמישים מהארנק שלה,
"רוצה שאני אלך לקנות לנו שייק בריאות? מרי-בר?" חייכה חיוך מפתה. רואים שהיא אף פעם לא עבדה על החיוך הזה. צחקתי.
"אני אשמח. תקני לי נוטלה ובננה." אמרתי לה, היא הייתה נראת מעט אבודה.
"מה?" שאלתי לבסוף.
"איך זה שייק בריאות אם פאקינג יש בזה שוקולד?" היא שאלה, צחקתי. על מה שהילדה הזאת חושבת…
"טוב, אני הולכת!" היא הכריזה והלכה.
גלשתי מעט בטלפון שלי, ואז מישהו התיישב מולי. הרמתי את מבטי מהטלפון, וראיתי שזה רוי.
"הו, היי רוי!" חייכתי, ואז לידו התיישב נתנאל.
"הו…" מלמלתי בקור והפנתי את מבטי שוב אל מסך הטלפון. נתנאל נאנח, ורוי היה נראה מובך מהסיטואציה.
"איפה יובל?" שאל נתנאל בלעג. גלגלתי את עיניי,
"למה? משעמם לך, אז באת להשפיל אותה?" נהמתי בכעס. בשלב זה רוי היה נראה אובד עצות.
"לעזאזל עם המוכר הזה, איזה מעצבן!" לפתע שמעתי את קולה של יובל. הרמתי את מבטי אליה, היא לא שמה לב שנתנאל ורוי מסתכלים עליה, כי היא התעסקה עם הקש של אחד המשקאות בעצבים. לאחר שהיא סידרה את הקש, היא חייכה בניצחון, מה שהיה דיי מצחיק, והרימה את מבטה מהמשקה.
"הו!" היא נבהלה, ושלושתינו צחקנו, חוץ מיובל. היא הייתה נראת קודרת.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ רוי –
יובל… יובל הייתה נראת כל כך חמודה שהיא כועסת. העיניים היפות האלו שלה, בעלות הריסים הארוכים כל כך, התכווצו, והיו נראות מרוכזות כל כך.
כאב לי עליה. כאב לי שהיא רק חלק מהעסק שעשיתי עם אופק. אבל הייתי חייב. הייתי חייב את החומר הזה.
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
נ.מ יובל –
כשראיתי שרוי צוחק, הצחוק הזה… הצחוק הכל כך יפה הזה, לא היה נראה כאילו הוא בא לצחוק עליי, אלא איתי. בצורה כלשהי, אולי אפילו להחמיא לי.
"לא הסתדרת עם הקש?" נתנאל חייך חיוך מתגרה והרים גבה, נהמתי בזעם. למה הוא חייב להרוס הכל? להיות בכל מקום?
נטלי סימנה לי להתיישב. התיישבתי בחוסר רצון מול נתנאל, מה שהרס לי את הנוף.
טוב… אני לא יכולה להגיד שנתנאל מכוער, הוא לא, אבל מה שכן, האופי שלו מכוער.
"היי יובל." רוי חייך אלי, הסמקתי.
"היי." צייצתי בהתרגשות. אני לא חושבת שאיי פעם אני אפסיק להתרגש כשרוי מדבר איתי.
הפרפרים התעופפו בבטני ולא נתנו לי מנוח.
"שמעתם מה בית הספר ארגן?!" שאלה לפתע נטלי בהתלהבות. שלושתינו הנדנו בראשנו לשלילה.
"נשף לכבוד סיום הקיץ! הנשף עוד שבועיים!" היא אמרה בהתרגשות. רוי ונתנאל גיחכו, ואני חייכתי,
"זה נפלא, נט, אני בטוחה שתהני." חייכתי חיוך קטן. אני ונשפים לא הולכים טוב ביחד.
אני לא מתכוונת ללכת בלי בן זוג, זה פדיחות. ומי… מי בכלל ירצה להזמין שמנה, אותי?
אף אחד.
"תהני? אנחנו הולכות להנות. אנחנו נלך ביחד!" היא זעקה בהתרגשות. צחקתי.
"לא… לא נראה לי. אני ונשפים לא מסתדרים טוב." אמרתי, היא גלגלה את עיניה.
"אולי תבואי איתי, יובל?" לפתע רוי אמר. לחי הוורידו.
רוי עכשיו בעצם… הזמין אותי לנשף?
"אני… אני-"
"כן! תלכו ביחד! ואני אלך… אני אלך עם…" נטלי גמגמה, השפלתי את מבטי.
אני לא יכולה ללכת עם רוי כשלנטלי אין בן זוג, זה לא יהיה יפה מצידי.
"אממ… נלך פעם אחרת, רוי. אני אלך עם נטלי הפעם." חייכתי חיוך מתנצל, לבי נמחץ.
רציתי כל כך ללכת איתו.
"לא! לא! תלכו אתם ביחד, אני כבר אמצא מישהו." נטלי חייכה. הנדתי בראשי.
"אני ואת זה לנצח," קרצתי לה וצחקתי גם רוי צחק, ורק נתנאל היה נראה מהורהר.
"נתי? הכל טוב?" רוי שאל. נתנאל חייך בשובבות, עוד לא ראיתי אותו מחייך את החיוך הזה,
"אני לא אלך איתך רוי, תשכח מזה." הוא אמר.
"אוי, אהובי, למה?!" רוי זעק. אני ונטלי צחקנו.
"אתם דפוקים." אמרנו אני ונטלי ביחד. וכולנו צחקנו, יושבים סביב שולחן אחד.
מי היה מאמין שאיי פעם אני אשב סביב שולחן אחד עם נתנאל, ואצחק איתו?
✧~✦~✧~✦~✧~✦~✧
היי כולם! איך הפרק? ניסיתי להאריך אותו כמה שאפשר, ואני מקווה שעכשיו זה יותר טוב.
אז מה אתם אומרים על רוי? עדיין בטוחים שהוא האיש הטוב בסיפור? (-;
נקודה למחשבה ^^
אני אשמח אם תגיבו לי את דעתכם, ותגידו לי מה נראה לכם הולך להיות בנשף סיום הקיץ הגדול! (:
אוהבת אתכם ✰ ღ