כי אהבה ראשונה לא שוכחים… פרק 41 *פרק אחרון*

פרק 41 [פרק אחרון]
~נ.מ מורין~
עברו 11 שנים אני כבר בת 27 נשואה, יש לי ילד קטן בן 3 קוראים לו טום, יש לו שיער שטני ועיניים ירוקות כמו של אבא שלו.
בטח אתם שואלים מי הבעל שלי טוב אז זה לא לירון. מאז אותו יום חזרנו ונפרדנו הרבה פעמים עד שנפרדנו אחת ולתמיד.
האמת שאני לא יודעת מה איתו אחריי כל השנים האלה. אני יודעת שהוא המשיך האלה והוא נהפך לאיש עסקים מצליח.
אופק ואני נישארנו חברות הכי טובות היא ודניאל התחתנו.
ליאור עבר לגור באמריקה הוא התחתן והקים משפחה.
**
״ביי נסיך שלי״ אמרתי לטומי ונתתי לו נשיקה על הראש
״ביי אמא״ הוא אמר ורץ לשחק עם החברים שלו בגן.
הלכתי לכיוון המכונית וניסיתי להתניע את המכונית ללא הצלחה, הסתכלתי על השעון השעה הייתה 8:30 פלטתי קללה קטנה לקחתי את הטלפון והתקשרתי לגרר
״שירותי גרר שלום״ מישהו ענה
״שלום אממ רציתי להזמין גרר האוטו שלי לא מתניע״
״ייקח לנו כמה שעות בערך להגיע.״
״כמה זה כמה שעות?״ שאלתי
״זה יכול לקחת שעה או שלוש ואחר כך גם צריך לקחת אותו למוסך אז אני מאמין שבערך ב14:45 תוכלי לקחת אותו״
״כל כך מאוחר?!״ שאלתי
״מצטער גברתי אין מה לעשות.״ הוא אמר
״טוב בסדר״ אמרתי וניתקתי
התחלתי ללכת לכיוון התחתנת אוטובוס בדרך נתקעתי במישהו ונפלתי, ״תסתכל לאן אתה הולך!״ צעקתי ״סליחה אני מצטער.״ הוא אמר ועזר לי לקום כניראה שהוא משך אותי קצת יותר מדי חזק כי היינו צמודים אחד לשני, הנשימות החמות שלו העבירו בי צמרמורת מוכרת.
״זה בסדר״ אמרתי והסתכלתי לו בעיניים הרגשתי כאילו הן מהפנטות אותי
״אה א.. אני…״ התעשטתי על עצמי ולקחתי צעד אחורה. הוא בחן בחן אותי מכף רגל ועד ראש ״מורין?״ הוא לחש
רגע איך לעזאזל הוא יודע איך קוראים לי?
״אממ מכירים?״ שאלתי מבולבלת
״אני לא מאמין מורין זאת את נראת שונה יו כמה זמן…״ הוא אמר, הסתכלתי עליו במבט שואל עדיין לא הצלחתי לזהות אותו ״את לא זוכרת אותי? זה אני לירון.״ הוא אמר, לא. זה לא יכול להיות לירון? זה באמת הוא? אותו לירון שהיה האהבה הראשונה שלי? אותו אחד ששבר לי את הלב אותו אחד שלא יכולתח לחיות בלעדיו…
אבל איך? מה הוא עושה פה?
״אז… יש חדש?״ שאלתי מנסה להפיר את השתיקה המביכה שסררה בינינו, כבר הזכרתי שאני שונאת שתיקות כאלה?
״לא הרבה את יודעת, אני מאורס ואממ אישתי היא בהריון עם תאומים, ומה איתך?״ הוא אמר
״אני נשואה עם ילד.״ אמרתי
״בן כמה הוא?״ הוא שאל
״שלוש״ עניתי
איכשהו הרגשתי צביטה קטנה בלב אני עדיין אוהבת אותו לא כמו אז אבל עדיין יש לו מקום אצלי בלב… אני שמחה שהוא מאושר והאמת שגם אני. פשוט תמיד חשבתי שהוא זה שיחייה איתי את שארית חיי. חשבתי שאנחנו נקים משפחה ביחד וששום דבר לא יפריד בינינו…
ברור שאני עדיין מרגישה כלפיו משהו הוא היה האהבה הראשונה שלי. הוא היה זה שגרם לי להיות מאושרת. הוא היה הסיבה שלי לחיות…
״חשבתי ששכחת אותי" הוא אמר ובדיוק האוטובוס שהייתי צריכה לעלות עליו הגיע.
״בחיים לא. כי אהבה ראשונה לא שוכחים..״ אמרתי ונכנסתי לאוטבוס.