כי אהבה ראשונה לא שוכחים… פרק 37 *פרקים אחרונים*

פרק 37
~נ.מ מורין~
הגעתי הביתה אחריי כל היום הזה כל מה שאני רוצה זה לישון.
אני מתארגנת ונכנסת למיטה וכל המחשבות
התחילו להתרוצץ לי בראש.
כדי לי לספר? אולי דניאל ולירון צודקים. ואם לא? רגע ולירון נפרד ממאי? הוא באמת התכוון לזה שהוא אוהב אותי?
אולי נחזור להיות ביחד?
במקרה הזה יש רק דבר אחד לעשות וזה להתייעץ עם אופק.
לקחתי את הפאלפון כבר היה 2 בלילה. נכנסתי לווטסאפ וסימסתי לאופק:
'אני חייבת לספר לך משהו מחר את אצלי!׳
אחרי כמה שניות קיבלתי הודעה מאופק
׳טוב יפהשלי3>'
סגרתי את הפאלפון ״אל תחשבי מורין. אל תחשבי על כלום״ אמרתי לעצמי עצמתי עיניים ונרדמתי.
**
״חיימשליי שלי התגעגעתי״ אופק צרחה וחיבקה אותי
״גם אני״ אמרתי וצחקתי
״יאללה קדימה שפכי.״
סיפרתי לה הכול פשוט הכול לא פספסתי שום דבר.
״ואו״ היא אמרה ״אני.. אין לי מה להגיד..״
״אני לא צריכה שתגידי. אני צריכה שתעזרי לי..״ אמרתי
״לעזור במה?״
״בשני דברים. הראשון הוא אם לספר למשטרה או לא?״
״אני חושבת שכן. אני מבינה שזה קשה לך ושעברת סוג של טראומה. אני לאיודעת איך אני הייתי שורדת את זה אבל מה שכן את חייבת לספר. את חייבת לנסות להיות חזקה ולהגיד לשוטרים מה בדיוק קרה.״
״אבל אני… אני לא יכולה לחשוב על זה אפילו… על זה שהם אנ..״ דמעות מלאו לי את העיניים והתחלתי לבכות.
״די יפהשלי אני יודעת שזה קשה. אבל הם לא יכולים לצאת מזה בלי עונש.״ היא אמרה
נכון היא צודקת. אם אני ידע שלא יעשו להם כלום אני לא יצליח לישון בשקט. אני רוצה שהם יענשו על מה שהם עשו.
״צודקת.״ עניתי וניגבתי את הדמעות
״עכשיו מה לגבי השני?״ היא שאלה
״הדבר השני הוא לירון…״