כינור!

" אימא! כינור!" צעק פעוט קטן ובלונדיני אל אימו, ואוחז בידה גרר אותה אליי.
" עוד פעם!" מחא כפיים הפעוט. ליטפתי את ראשו.
אימו חייכה.
אני חייכתי.
והתחלתי לנגן בכינור.
המוסיקה סחפה אותי.
התחלתי לרקוד.
לרקוד באמצע הרחוב, מנגנת בכינור.
עוד ועוד אנשים יצרו מעגל מסביבי. לי לא היה אכפת. רק אני והכינור שלי.
רקדתי, קיפצתי, חייכתי, צחקתי, ניגנתי, ובעיר נתתי הכול לאהבתי למוסיקה.
עוד ועוד מטבעות ושטרות הגיעו אל הכובע שהיה מונח בודד, על הריצפה. ועכשיו הצטרפו אליי עוד נגן גיטרה ונגנית חליל, הם זיהו את המנגינה, והתחלנו לנגן יחדיו, הרמוניה מושלמת,
הרגשתי, אבל לא ראיתי. הרגשתי את המוסיקה סביבי, את הכוח האדיר הזה.
לא יכולתי להספיק, המשכתי והמשכתי, והם גם, כולם רקדו, כול האנשים ברחוב " הגליל" התחילו לרקוד, ונגנית החליל, ונגן הגיטרה, שניהם חייכו אליי, גם כובעיהם התמלאו. החלילנית, התחילה לרקוד איתי, כולם, אילמים אך לא חרשים, התמסרו למוסיקה. זוג הפעוטים שם, רקדו וצחקו, הגבר והאישה שם, רקדו וצהלו.
והבת הזו, ואביה רקדו יחד.
זה היה כול כך כיף לראות אותם יחד, מאוחדים, מאושרים. המוסיקה מחוללת פלאים.
חשבתי.
אם אני אתחיל לנגן בחוצות איראן, אולי הם יפסיקו להיות כאלו אליינו?
צחקתי.
לא.
המשכתי לרקוד.