כימיה מושלמת- פרק 4-

מנקודת המבט של ליהי-
מה?
״מה?!״ שמעתי מכל עבר. איך לעזאזל הסער הזה.. מה?!
״קדימה! קדימה!״ המורים דחפו אותי. נעמדתי מול סער.
״בוא נגמור עם זה כבר״ מלמלתי.
״אני גם לא רוצה את זה״ הוא אמר, והמוזיקה נשמעה.
״זה לא עוזר לי״ אמרתי. הוא הניח את ידיו בעדינות על מותניי.
״שימי את הידיים על הכתפיים שלו״ טליה, המנחה של הנשף, אמרה לי. נאנחתי והנחתי את ידיי על כתפיו.
״עכשיו זה זמן טוב לדבר על כימיה״ הוא אמר בחצי חיוך. חייכתי חיוך קטן.
״על רבייה?״ שאלתי. הוא חייך.
״אני פשוט לא יודע מה זה פוטו משהו״ הוא אמר.
״ורבייה אתה כן יודע?״ שאלתי.
״תתפלאי, אבל כן״ הוא אמר בחיוך. כולם כבר התחילו לרקוד, והחלק המביך בנשפים כבר נגמר.
״אני גם צריך ציון טוב״ הוא אמר.
״אה כן, אני מצטערת על זה״ אמרתי.
״בדרך כלל לא מעניין אותי ציונים, אבל המנהל שלכם אמר לי שאם אני אצליח לקבל ציון טוב, הבית ספר שלי חוזר למקום שלו״ הוא אמר.
״אה״ מלמלתי. הוא הסתכל על עיניי.
״מתי נעבוד על זה?״ הוא שאל בשקט.
״אתה יכול מחר?״ שאלתי. הוא הנהן.

״אתה לא כועס עליי נכון?״ שאלתי את בן בפלאפון בדרך חזרה הביתה ביום שלמחרת.
״למה שאני אכעס עלייך יפה שלי?״ הוא שאל. חייכתי.
״אני אוהבת אותך״ אמרתי.
״גם אני אוהב אותך״ הוא אמר. נכנסתי הביתה, ואף אחד לא היה בבית, כרגיל. אפילו העוזרת לא פה, מה קורה פה בבית הזה?
שמעתי צלצול בדלת הבית. ירדתי וירדתי עד לקומת הכניסה, ופתחתי את הדלת.
״היי״ אמרתי לסער.
״אהלן״ הוא אמר. פתחתי את הדלת והתקדמתי למדרגות.
״אתה בא?״ שאלתי אותו כשראיתי שהוא בוחן את הבית.
״כן״ הוא אמר ועלה אחריי למעלה.
״שתהיי בריאה, רק המדרגות פה זה ריצת מרתון״ הוא אמר.
״מתרגלים לזה״ אמרתי בחיוך והתיישבתי על המיטה. הוא התיישב על הספה.

מנקודת המבט של סער-
הגעתי לבית שלה. איזה טחונה היא אדוניי. לחצתי על איזה כפתור, ובכל הבית שלה שמעו ציוצי ציפורים. היא פתחה לי את הדלת. הסתכלתי עליה. גופייה לבנה צמודה והמכנס הזה זה כמו תחתונים, והיא מצפה שאני אצליח להוציא משהו מהפה?
״היי״ היא אמרה בחיוך. הסתכלתי עליה.
״אהלן״ אמרתי.
התיישבנו בחדר שלה, והתחלנו לעבוד על הפרויקט. אז מסתבר שהיא ממש לא נעל.
״למה אתה מסתכל עליי ככה?״ היא שאלה בחיוך.
״חשבתי שאת מטומטמת״ אמרתי. היא הסתכלה עליי.
״ומה אתה חושב עכשיו?״ היא שאלה.
״שלא״ עניתי. היא חייכה וחזרה לעבוד.
שבוע עבר, וכמו שהבטחתי, הגעתי לכימיה.
״כמה זמן לא ראיתי את זיו פניך סער״ גלית אמרה לי בחיוך. לא יודע מה זה זיו, אבל אם היא חייכה זה כנראה טוב. חייכתי והלכתי למקום.
״הגעת״ ליהי אמרה.
״הגעתי״ אמרתי.
בצהריים, היינו בים, אבל בחוף ים שלנו, לא של הצפונבונים.
״מה קורה איתך ועם הטחונה?״ לידור שאל אותי כשישבנו, והדליק סיגריה.
״אני צריך ציון טוב כדי לעוף מהלקקנין האלה, אז אם היא חכמה, למה לא?״ אמרתי, מדליק גם לעצמי סיגריה.
״לשיר לא אכפת?״ הוא שאל. הסתכלתי עליה משחקת מטקות עם נעמה. איזה יפה היא.
״למה שיהיה לה אגפת? תפסיקו לחמם לי אותה בני זונות״ אמרתי.
״לא מחממים, היא באה מחוממת מהבית״ הוא אמר בחיוך.
״שקול מילים לידור, למה יש כאן ים, ואפשר להטביע פה אנשים בקלות״ אמרתי.
״לא אמרתי כלום אלמקייס״ הוא אמר. ״יותר טוב״ אמרתי.

מנקודת המבט של ליהי-
הגעתי הביתה. עוד פעם לבד. התיישבתי על הספה בסלון השקט והריק, ופשוט נשברתי לרסיסים. החיים שלי ריקים. פשוט ריקים. אנשים מסתכלים מהצד ורואים רק את החיוכים שלי. הם לא נמצאים ב׳אפטר פארטי׳ של החיים שלי, ששם אני יושבת בבית ענקי וריק, לבד, בלי משפחה שאכפת לה ממני, בלי כלום. אף אחד לא מעלה על הדעת שליהי מרוז בוכה או עצובה, כי כולם רואים את הבחורה הקופצנית והחייכנית שכולם אחריה. ככה חונכתי, נכון. אבל אני לא כזאת. לא יכולתי להישאר יותר בבית, הרכבתי משקפי שמש כדי שאנשים לא יראו את עיניי האדומות, ויצאתי החוצה.