כימיה מושלמת- פרק 22-

מנקודת המבט של ליהי-
״חכי רגע״ הוא אמר כשהתקדמתי עם רוני ותפס בידי. לא יכולתי להרגיש את המגע שלו בי, זה יותר מדי קשה.
״מה אתה רוצה?״ שאלתי בעצבנות. הוא תפס בפנים שלי.
״שפעם אחת תקשיבי לי קיבינימט!״ הוא צעק. הצעקה שלו הבהילה אותי. הוא בחיים לא צעק עליי ככה.
״תסתכלי לי בעיניים״ הוא אמר בשקט. לא רציתי לבכות מולו. לא מגיע לו לראות אותי בוכה.
״אני אוהב אותך״ הוא אמר, והרגשתי סכין בגב, שחודרת עמוק יותר ועמוק יותר. נשמתי עמוק.
״תגידי שאת לא אוהבת אותי״ הוא אמר. כן סער? להגיד לך שאני אוהבת אותך כדי להוסיף עוד בחורה לאוסף? פשוט שקרן.
״אני לא מאמינה לך״ אמרתי והלכתי ממנו. אם הוא היה אוהב אותי הוא היה מספר לי מזמן על ההתערבות, והוא לא סיפר.
״הבחור הזה לא שווה אותך, את יודעת את זה כן?״ רוני אמרה. הנהנתי.
התעוררתי בבוקר, והלכתי לבית ספר. ההורים שלי אפילו לא שמו לב שאני מתהלכת בבית כמו רוח רפאים. או שהם שמו לב, ופשוט לא אכפת להם. כשנכנסתי לבית ספר, ראיתי משהו שונה. הכל היה הרבה יותר שקט ונינוח. איזה מפגרת אני, הדרומיים חזרו לבית ספר שלהם, שכחת שאדון אלמקייס עשה איתך עבודה בשביל לעוף מפה לקיבינימט? מה יש לי, אני אפילו מדברת כמוהו.
״בוקר טוב״ בן אמר לי בחצי חיוך.אני שמחה שעכשיו אנחנו יכולים לדבר נורמלי, התגעגעתי לזה.
״בוקר טוב״ אמרתי. נכון, הוא עשה דבר שאין עליו מחילה, אבל כל כך הרבה זמן עבר, שלא אכפת לי כבר. המשכתי במסדרון, כולם התלחששו והסתכלו עליי. גאד, לא התגעגעתי לזה. נעצרתי.
״יש למישהו שאלה?״ אמרתי בעצבנות. כולם הסתכלו עליי.
״פשוט זה נראה שאני כל כך מעניינת ששכחתם שיש גם לכם חיים״ אמרתי. כולם שתקו. חבורת דפוקים. נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקום שלי. פעם זה לא היה מפריע לי שלא מפסיקים לדבר עליי, בכל זאת, אני קפטן נבחרת המעודדות, הייתי חברה של הקפטן של קבוצת הכדורסל שלנו ואני סוג של אייקון בבית ספר הזה. אבל מפה ועד ללשמוע ׳הפעם הראשונה שלה הייתה עם ערס׳ מכל עבר, זה כבר יותר מדי.
״הכל בסדר?״ אלינור התיישבה לידי, עם שי.
״ברור״ אמרתי.
״שמעתי שהיה אתמול בלגן״ שי אמר לי כשאלינור הלכה. חודשים שלא דיברתי עם שי לבד, פשוט לא ייאמן איזה שנה גרועה.
״כן״ מלמלתי.
״ואני לא אלינור״ הוא אמר בחצי חיוך.
״איך את ליילי?״ הוא שאל בשקט. אחד הבחורים החדשים שנכנס למחצית הסתכל עליי. מהצד השני היו שתי בנות שהסתכלו עליי. הסתכלתי על שי והתחלתי לומר בחיוך.
״הכל בזבל, אני לא יודעת מה לעשות עם החיים המחורבנים שלי, ואנשים לא מפסיקים לבהות בי בשביל לשמוע תשובות״ אמרתי. הוא הסתכל אחורה.
״בואי נברח מפה״ הוא אמר ונעמד.
״אני בעד״ אמרתי והלכתי אחריו.
בצהריים חזרתי הביתה, והאייפון שלי צלצל. הסתכלתי על הצג, זה היה סער. אני סיימתי עם הבחור הזה. בטוח יבוא איזה בחור מתישהו שאני אוכל לשכוח לגמרי מסער ולאהוב אותו כמו שאהבתי את סער. כמו שאני אוהבת את סער. עדיין אוהבת. לחצתי על ׳דחה׳, ונשכבתי על הספה. למה הוא מתקשר אליי? מה יש לו עוד להגיד? ׳אני מצטער ששכבתי איתך בגלל שחבר שלי לא האמין שאני אוכל׳?
באמצע הלילה, הפלאפון שלי צלצל. זה היה סער, שוב. התעצבנתי כל כך ועניתי.
״סער, זה נגמר״ אמרתי בכעס. לא האמנתי למה שאני אומרת.
״את מכרה של סער אלמקייס?״ שמעתי קול של בחורה. הבחור הזה לא מפסיק לרגע.
״מי את?״ שאלתי.
״אני דפנה, סער נמצא כרגע בטיפול נמרץ לאחר שנורה״ היא אמרה. הפלאפון נשמט מידי. טיפול נמרץ.. נורה? מיהרתי להחזיק בפלאפון.
״איפה הוא? מה קרה?״ שאלתי. ראיתי שחור.
״בואי לבית החולים ׳איכילוב׳״ היא אמרה. ניתקתי ורצתי במהרה למכונית שלי.
״שי״ בכיתי לפלאפון.
״מה קרה ליילי?״ הוא שאל.
״אני חייבת אותך, אתה יכול לבוא לאיכילוב?״ שאלתי. אני לא אתמודד עם זה לבד. די ליהי, לא קרה לא כלום. סער חזק, לא יקרה לא כלום. נשמתי עמוק, וניגבתי את הדמעות. החזקתי את עצמי חזק שלא להשתגע.
הגעתי לבית החולים. לא עניין אותי שקר ואני עם שורטס וגופייה, הייתי פשוט חייבת לוודא שהכל בסדר. התקדמתי לקבלה.
״שלום..״
״איפה סער אלמקייס?״ קטעתי את הבחורה.
״קומה ארבע״ היא אמרה אחרי כמה רגעים. רצתי למעלה. לא ראיתי שם אף אחד שמחכה בחוץ. הוא התקשר בצהריים, למה אני חייבת להיות דפוקה ולא לענות? אם הוא היה צריך אותי ?
שי הגיע אחרי כמה זמן. אני פשוט קפאתי מקום, דמיינתי לעצמי מה יקרה.
״מה קרה לו?״ שי שאל אותי והתיישב.
״הוא נורה״ אמרתי והסתכלתי עליו. פעם ראשונה שאמרתי את זה בקול. החזקתי את עצמי שלא לבכות, כי אם אני אבכה, זה רק בגלל משהו רע, ועדיין לא בטוח שהירייה הזאת פגעה באזור חשוב.
אחרי כמה זמן, התקדם אלינו רופא. הסתכלתי עליו.
״אתם קרובים של סער..״
״כן, הוא בסדר?״ שאלתי. הייתי כל כך מפוחדת.
״אני מצטער״ הוא אמר בשקט.
לא
לא
לא
לא
לא
לא
לא
לא. זה לא קורה.
״הוא מת״ הוא הוסיף בשקט, והלב שלי מת.