כיילב.

27.12.2015
בחוץ לא יורד שלג.

עוד מעט יום ההולדת הראשון שלי. עוד מעט היום שבו חיי השתנו. עוד מעט היום שבו עזבתי את הבית. כל זה, לפני יום ההולדת הראשון שלי. הייתי בן 14. לא, הייתי בת 14. הייתי בת 14 ולא הסכמתי להמשיך להיות בת 14, כי מעולם לא באמת הרגשתי בת 14. אבל הייתי בת, לפחות על פי הסביבה. הייתי שרה פורשמן. היום אני כיילב. פשוט כיילב.
ההורים שלי היו זוג דתי ושמרן, מהזוגות האלה שהאכילו אותם מאז שהיו ילדים שבמשפחה צריך להיות אבא, אימא וילדים. עד גיל 14 חייתי גם אני ככה, והאכילו אותי באותה דעה, אפילו שמעולם לא באמת הבנתי אותה.

31.12.2000
בחוץ יורד שלג

מזל טוב! זאת ילדה.
סבא וסבתא באו, וסבא כרגיל מצא על מה להתלונן בזמן שסבתא לא הפסיקה לומר כמה התינוקת דומה לבן שלה, אבא שלי. ואז הגיעו הסבא והסבתא מהצד השני של המטבע, ואימא של אימא ואימא של אבא התחילו לריב למי התינוקת הכי דומה, ואף אחד לא שאל את התינוקת למי היא רוצה להיות דומה, ולמה. ואם היו שואלים אותי הייתי אומרת לדוד מייק, שעזב את החיים הדתיים וגר עם גבר בבית וחי איתו כמו שאישה וגבר חיים. הייתי אומרת שאני רוצה להיות כמו דוד מייק, לא כי אני רוצה לחיות עם גבר, ולא כי אני רוצה להיות מצחיקה כמוהו, אלא כי אני רוצה להיות ילד שלא מפחד להגיד לעולם מי הוא באמת. ילד. לא ילדה. מזל טוב. אני ילד.

1.5.2007
בחוץ יש שמש

ירדתי לשחק עם חברים. בנים, לא בנות. לא אהבתי בנות, כי הרגשתי מוזר לידן. היה לי שיער ארוך כמו להן, ושמלות כמו להן, ורקדתי בלט כי אימא אמרה שאני צריכה להיות יותר ״כמו בת״, ואני לא הבנתי מה זה אומר אז רק ברחתי משיעורי בלט כדי לשחק עם הבנים במשחקים ״של בנים״ כי זה מה שהאכילו אותנו הורינו השמרניים, שבלט זה בנות וכדורגל זה בנים, ואני לא הבנתי את זה כי אני נולדתי בלט אבל הרגשתי כדורגל.
אימא תפסה אותי באותו יום. הייתי בלי חולצה, ועם מכנסיים במקום שמלה והיא כעסה כל כך. ״את ילדה! מתי תביני?״ היא צעקה עליי בבית, ואני רק בכיתי ולא עניתי, כי מזמן הבנתי שאני ילדה- אבל לא אהבתי את זה.