כוכב נופל – הקדמה – חלק א’
"יום הולדת שמח לילי!" צעק אביה של מירנדה ליליאן קורטר, והגיש לה מתנה ארוכה בעלת עטיפה צהבהבה וסרט כחול בצורת פפיון.
"ריצ'ארד! אל תקרא לה כך! היא נשמעת כמו בחורה מפוקפקת!" לחשה אימה של מירנדה, אליזבת' .אבייה של לילי חייך אל אליזבת' והפנה את מבטו אל מירנדה, בעוד שהיא קורעת בפרעות את נייר העטיפה, מירנדה השמיעה קול צווחת התלהבות "חרב!" צעקה בחיבה "אמא, אמא, אבא קנה לי חרב!" חייכה
"חרב ריצ'ארד ? חרב???" אמרה אליזבת' בקול יומרני
"אבא אתה ענק! אני יכולה לצאת ולשחק בה, אני יכולה ??" שאלה בעיניים מתחננות, הרי אף פעם לא נותנים לה לצאת ולשחק עם הילדים של העיר.. הם יותר מידי 'עניים' בשבילה..
אביה של מירנדה הסתכל אל תוך עיניה של אליזבת' בפנים מבקשות וחייך אליה בעדינות. "ריצ'ארד.." לחשה אליזבת' והסתכלה על ביתה. "בסדר. רק היום מירנדה! כי זה היום הולדת שלך…" אמרה אליזבת' בחיוך
מירנדה קפצה ממקומה, אוחזת בחרב הברזל בעלת העיטור האדום.
"תחזרי לפני רדת החשכה מירנדה! שלא תאחרי למסיבה שלך!" צעקה אליזבת' שניות לפני שמירנדה טרקה את דלת האחוזה.
כשיצאה, יכלה לשמוע את אימה חוזרת ואומרת לאביה "חרב ריצ'ארד?? היא בחורה!"
"הכנע פיראט מלוכלך!" צעקה מירנדה על שפת הנמל, משרבבת בחרבה אל האוויר. האמת היא, שמעולם לא היו לה חברים, אליזבת' לא נתנה שחבריה של מירנדה יהיו ילדים מרגילים, והיא דאגה שכל מפגש שמירנדה כללה בו, יהיה עם ילדים מהרמה הגבוהה.
מירנדה נעמדה על קצה הנמל, ממש אל מול הים, נזהרת שלא ליפול
"היכנע עכשיו ! ואולי ארחם על חברייך המושחטים לפני שאערוף את ראשם!" ציחקקה, ואז נעצרה לחשוב, עד כמה אכזרי מה שאמרה, לערוף את ראשם? כיצד בדיוק תעשה זאת?
"אולי אני לא אערוף את ראשם..אני אשלח אותם לכלא!" אמרה "אני אהרוג רק אותך. כי אתה פיראט , ואתה גנב..לעולם לא תוכל לנצח אותי!" צעקה , ממשיכה לשרבב את חרבה כאילו נמצאת בקרב מבעית.
"ברור שאוכל לנצח אותך!" צעק בצחקוק נער שעמד מאחוריה
מירנדה השמיעה צווחה מחרישת אוזניים ומעדה לאחור, כשהילד התכופף במהירות ואחז בידה, כדי שלא תיפול אל מי הים המלוחים.
"את צריכה להחזיק בי בשתי הידיים!" צעק
"לא!! אני לא עוזבת את החרב שלי!" צווחה, הרי זאת החרב שלה לא?? היא רק היום קיבלה אותה! איך תוכל לתת לה ללכת?
" אם כך, אני פשוט אצטרך לתת לך ליפול אל הים." אמר בחיוך, וידע כי הילדה תהיה חייבת לאחוז בידו עכשיו
"לא לא לא!" צעקה, והיא נחרדה למחשבה, שמה אימא תגיד אם תראה אותך כך רטובה? מירנדה עזבה את חרבה, תופסת כעת עם שתי ידיה בידו של הנער הצעיר כשהוא, במאמצים גדולים, מושך אותה חזרה אל משטח העץ שבקצה הנמל, כשלבסוף מצליח. נשימותיו היו מהירות ולאחר כמה דקות של שכיבה לצידה של מירנדה, שהתנשפה גם היא, התיישב על קצה הנמל.
"תודה." חייכה אליו, מתיישבת גם היא
"קוראים לי מירנדה ליליאן קורטר." אמרה ברשמיות רבה "ומה שמך ?"
"אהה, אני טום. אבל את יכולה לקרוא לי טומי." חייך אליה, וגילה שתי גומות חן בלחיו.
"אם כך, אז אתה יכול לקרוא לי לילי." אמרה בחיוך
"נעים להכיר לילי." חייך "אני מצטער על החרב שלך.." אמר
"זה בסדר. לעולם לא הייתי מצליחה להשתמש בה גם ככה.." חייכה, וישרה את מבטה אל כיוונו של הים.
"מה? למה? אני ראיתי אותך שם, נלחמת כמו פיראטית אמיתית." הוא צחק
מירנדה פחדה ממראו, אמנם היה רק נער, אבל על עינו השמאלית הייתה רטייה מפחידה, כמו של כל שודדי הים, ועל ידו הופיעה צלקת מכוערת.
"אני? פיראטית?" צחקקה מירנדה
"לילי…אני חייב לשאול שאלה." אמר טום בקול שובבי
"מה?" שאלה בחיוך, פניה הופנו אליו
"מה זה התלבושת המגוחכת הזאת??" שאל והביט על שמלתה הנפוחה של מירנדה
והיא כתשובה צחקה.
"זה?" שאלה, מחזיקה בבדי שמלתה "זה מה שהעשירים לובשים." אמרה מבודרת.
"זה מכוער להחריד!" לחש
"אני יודעת," לחשה כתשובה, חיוכה גדול מתמיד.
"את רוצה שאני אאמן אותך ?" שאל אחרי כמה דקות של שתיקה ובהייה בים.
"איך להתלבש?" שאלה בבלבול
"לא!" צחק "איך להילחם. את יודעת, כמו שודדי ים.." אמר
"ברור שכן!" כמעט צעקה "אבל..אני לא אוכל." אמרה והתלהבותה דעכה
"אין לי חרב," היא הביטה אל הים חזרה, בדיוק אל המקום בו הפילה את החרב שקיבלה מתנה מאביה. "והורי בחיים לא ירשו לי להיפגש איתך, בטח שלא כדי שתאמן אותי להילחם." אמרה
"לצערי זה בלתי אפשרי." היא התבוננה בו
"הכל אפשרי." הוא קרץ לה, מה שהחזיר לה את חרדתה לגבי עינו השמאלית, ועליה רטייה.
"איך איבדת את העין שלך?" שאלה בסקרנות
"אה זה?" צחק והוריד את הרטייה מעינו "זה היה של אבי. הוא הביא לי את זה כשנפטר..זה היה סימן ההכר שלו, סיפרו עליו, שהוא איבד את עינו בקרב על החיים ועל המוות עם מפלצת נוראית, והרטייה הזאת, עשויה מעורה." חייך טום והחזיק בידו את הרטייה.
"אז מעולם לא התעוורת?" שאלה "מעולם לא איבדת את עיניך?" היא הסתקרנה
"לא." אמר וחייך אליה, שיערו החום מתעופף באוויר.
"יש לי היום יום הולדת," לחשה
"באמת ??" הוא נעמד "בת כמה את?"
13." נעמדה גם היא
"זה דורש טקס!" צעק בהחלטיות.
"טקס? איזה טקס?" היא צחקה
"טקס יום הולדת!" חייך
"ואיפה בדיוק תעשה את טקס היום הולדת?" שאלה בתמימות
"כאן..כמובן." חיוכו היה גדול
הוא הקסים אותה. עיניו הכחולות, שיערו החלק והחום, דיבורו המשטה. צחוקו הרך, הוא היה מדהים בעיניה של לילי.
"אני צריכה לחזור ברדת החשכה," אמרה
"טוב, אז הנה לך לוח הזמנים לטקס יום ההולדת של העלמה, לילי." אמר בקול רהוט להפליא
"מעכשיו עד עוד חמש דקות, ריקודים. מעוד חמש דקות ועד רדת החשכה, הסתובבות בשוק וקנייה לעלמה לילי כל מה שחפץ ליבה. רדת החשכה, סיום הטקס." סיים בחיוך
"ועכשיו, העלמה לילי, האם תתלווי אלי לריקוד?" ידו הושטה לכיוונה בעוד הוא קד קידה
"אכן." צחקה ושילבה ידה בידו
"יום אחד," אמר כשרקדו "אני אנשא לך." הוא סובב אותה, ובחזרה אליו
"יום אחד," לחשה בחיוך "אני אולי אסכים."
תגובות (4)
נשמע מאוד מעניין וקראתי את ההודעה ואבל תעזבי את הסיפור אני רוצה המשך שלו כי הוא מעניין :(
חחחח תודה :)
אממ, אני לא יודעת…אין לו ממש קוראים את מבינה ? אבל נראה
לאאאאאא
הסיפור הזה גם נשמע מעניין אבל זה שהתחלת סיפור חדש לא אומר שאת צריכה לוותר על קודם….
אני בחיים לא אצליח לכתוב 2 סיפורים באותו זמן…זה בלתי אפשרי בשבילי..אני צריכה לרכז את המחשבות שלי לסיפור אחד.