כבר לא מפחדת מנשיקות

ישבנו על הספסל שישבנו עליו יום קודם לכן. הוא קירב אותי אליו וכרך את ידו סביבי. ישבנו שם מחובקים. בלי לדבר. היה מין שקט כזה. שקט כיף. היה אפשר לשמוע את העטלפים על העצים, את המכוניות עוברות בכביש פעם בכמה דקות… והוא התקרב יותר. הוא סובב את ראשי לכיוונו. חייכתי. הרגשתי מיוחדת. כאילו יושבים מולנו אנשים שמסתכלים עלינו ומחכים שנתנשק. כאילו כל תשומת הלב של כולם מופנית רק אליי. זה היה כיף. הוא התקרב אליי והדביק את שפתיו אל שפתי. זזתי אחורה וחייכתי חיוך קטן. "תתגברי על הפחד," הוא אמר. "זה אמור להיות כיף."
"אני מנסה" השבתי לו בקול שקט. הרגשתי שאני מאכזבת אותו, אבל לא ידעתי מה לעשות. אני לא שלטתי בזה. הסיטואציה של נשיקה כל כך הפחידה אותי שלא יכולתי להעלות בדעתי מצב שבו אצליח לנשק אותו.
"אל תדאגי," הוא אמר. "יהיה בסדר."
ישבנו, דיברנו, צחקנו, התחבקנו והגענו שוב לאותו מצב. יושבים מחובקים. הוא לוקח את רגליי ושם אותן על רגליו. אחר כך מרים אותי ושם אותי יושבת עליו. אני שמה את ידיי סביב צווארו ומסתכלת לתוך עיניו. לא ידעתי מה זה הדבר הזה שאני מרגישה. הוא גרם לי להרגיש בטוחה. הוא גרם לי להרגיש יפה. הוא גרם לי להרגיש שהוא רוצה אותי. שהוא חושב עליי גם כשאנחנו לא ביחד. שמבחינתו יש בי משהו יותר מאחרות. שאני מיוחדת.
הוא קירב את שפתיו לשפתיי שוב. הפעם לא זזתי אחורה, אך גם לא נישקתי חזרה. אחרי מספר שניות הוא זז אחורה. אני (כהרגלי, בזמנים הכי לא קשורים) חייכתי.
"מה את מחייכת?" הוא צחק. "את לחוצה?"
"לא," שיקרתי. "אסור לי לחייך?"
"שרק תחייכי כל החיים" הוא חייך חזרה.
הוא קירב את פיו לפי ושוב נישק אותי. הפעם הזזתי את שפתי בעדינות. בצורה כמעט לא מורגשת. זה הרגיש קצת מוזר. זה לא היה מגעיל. זה לא היה מלא ברוק. זה גם לא הרגיש מיוחד. זה הרגיש קצת סתמי. הציפיות שלי היו גבוהות הרבה יותר. אבל נהניתי. נהניתי מתשומת הלב ממנו, נהניתי מהתחושה שיש מישהו שאכפת לו ממני ורוצה אותי.
"מה השעה?" שאלתי. הצצתי לפלאפון. "כבר מאוחר, אני צריכה ללכת. הבטחתי לאימא שלי שאחזור מוקדם." אמרתי, עם קצת אכזבה.
"חכי," הוא אמר. קמנו שנינו והלכנו טיפה. "תעלי על זה, שתהיי בגובה שלי." טיפסתי על איזו מין מדרכה קטנה. עכשיו הייתי כמעט בגובה שלו. הוא שוב נישק אותי, ושוב בקושי הזזתי את שפתיי. נתתי לו לעשות את כל העבודה. אבל היה לי כיף.
הלכנו לכיוון הרחוב. הוא חיבק אותי מאחורה.
"את יודעת שלא נוכל להתנשק בבית ספר," הוא אמר. "עד שנרצה שידעו." חייכתי חיוך גדול, אבל הוא לא יכל לראות כי הוא היה מאחוריי ולא ראה את פניי. המשכנו ללכת.
"את מי אני אוהב?" הוא שאל בציניות. שאלה רטורית, שהייתי אמורה להבין שזו אני.
"תגיד לי אתה." חייכתי.
נפרדנו לדרכינו. הייתי כל כך גאה בעצמי. הסרתי מחסום שניסיתי להזיז כבר הרבה זמן. וזה הרגיש טוב.
יום לאחר מכן לא דיברנו. בהתחלה לא היה לי אכפת. אבל ככל שעבר הזמן זה הציק לי יותר. לא הבנתי מה הוא מנסה להשיג. והבהרתי לו יפה מאוד שאני לא אחת שאוהבת את המשחקים האלה. שאני קנאית ואובססיבית ושייקח את זה בחשבון אם הוא נכנס לזה.
יום אחרי גם לא דיברנו. לא הבנתי עדיין מה הרעיון. מה הוא רוצה. מה הוא מנסה להשיג ולמה הוא עושה את זה.