"כאב של לוחמים" – פרק עשרים

פרק 20 – חשיפה

"האהבה היא כעשן העשוי מאדים של אנחות. כאשר טהורה היא, האש מפעפעת בעיני האוהבים. כאשר כעוסה היא, הים מוזן מדמעות האוהבים. ומה היא עוד? הטירוף הכי מוסתר, מרירות חונקת ומתיקות שנשמרת."
– ויליאם שייקספיר
***
בוקר יום ראשון. אין כמו יום ראשון, זה ללא ספק היום האהוב עליי.
המון אנשים שונאים את יום ראשון.
טוב, חוץ מהנוצרים, שיום ראשון הוא יום חופש מבורך עבורם.
ישבתי בחדר האוכל ולגמתי לגימות זהירות והססניות מכוס הקפה שהייתה בין ידיי, שהעלתה אדים שהסתלסלו אל-על עד שנעלמו.
"בוקר טוב." רז וטל התיישבו בשולחן גם הן, רז מולי וטל לצידי. חייכתי לעברן חיוך קטן ולגמתי עוד לגימה זהירה מהנוזל המר, אך הממכר.
"גם היום הולך להיות יום אימונים לא פשוט בכלל…" מלמלה טל בעצב ולגמה מהנס-קפה שלה, שגם הוא העלה אדים.
"לא נורא, קצת ספורט לא הרג אף אחד." חייכתי לעברה חיוך מעודד, אך רז החמיצה את פניה,
"ביום האימונים הקודם כמעט התעלפתי מרוב עייפות, אני מקווה שלא הולך להיות כל-כך קשה, כמו פעם קודמת." רז הייתה היחידה שלא שתתה משקה חם, אלא כוס מיץ תפוזים של פרימור.
"אני דווקא הייתי בסדר." משכתי בכתפיי בחוסר אכפתיות ולגמתי עוד לגימה זהירה וקטנה מהנוזל הסמיך והמר.
"בוקר טוב בנות, טל, רז ואריאל." רואי נעמד מולי, ואני ראיתי שעיניה של רז ניצתו בלהט.
"בוקר טוב, המפקד." היא הרימה את מבטה אליו וחייכה חיוך כובש. השפלתי את מבטי אל הנוזל הסמיך והחם וניסיתי להדחיק את הכעס שגעה בליבי.
למה היא לא מבינה שהוא פשוט לא מעוניין בה, אלא במישהי אחרת?
"בוקר." רואי לא החזיר לה חיוך, והרגשתי את מבטו ננעץ בי,
"אני מקווה שגם הפעם תהיי בין הראשונים, אריאל." הדרך בה הוא אמר את שמי גרמה לליבי לנתר בחזי, ולקיבה שלי להתהפך.
"גם אני מקווה, המפקד." אמרתי והרגשתי את לחיי מאדימות בסתמיות. הרגשתי גם את מבטה של רז נעוץ בי, אך החלטתי להתעלם מהמבט החודרני והלא-נעים שלה.
"להתראות, בנות. נפגש במתחם האימונים." רואי אמר לבסוף והלך לכיוון שולחן המפקדים, כמו בכל בוקר.
טוב, חוץ מהבוקר של אתמול. עיקצוצים התגבשו בין רגליי רק מהמחשבה על מה שקרה בלילה של יום שישי והמשיך בבוקר של יום שבת. איבדתי את הבתולים שלי לגבר הכי סקסי, חושני וחתיך שקיים. איבדתי את בתוליי לרואי. המפקד שלי.
אלוהים, אני לא מאמינה שכל זה באמת קרה, ושזה לא סתם חלום רטוב.
"מה יש בינך לבין רואי?" לפתע שמעתי את קולה של רז. הרמתי את מבטי אליה וניסיתי להראות אדישה, למרות שנראה לי שלא ממש הצליח לי,
"מה יש בנינו?" שאלתי בתמימות, ורז גלגלה את עינייה.
"אני לא סתומה, אריאל. מה קורה בניכם?" היא הרימה את קולה מעט, ואני הרגשתי איך הפאניקה עוטפת אותי לאט לאט.
"אין בנינו כלום, רז, ותפסיקי עם האובססיה הזאת שלך כלפיו!" הרמתי גם אני את קולי. לא התכוונתי להתעצבן על הבוקר, אבל היא פשוט הייתה חייבת שמישהו יעמיד אותה במקום.
"אני לא עיוורת, אריאל, אל תנסי לשטות בי!" גם רז צעקה, ואני כבר הרגשתי כמה מבטים סקרניים שננעצים בנו. קמתי מהכיסא שלי בעצבים, וטל אמרה, גם היא עצבנית,
"רז, עזבי את אריאל. את מחפשת ריבים בכוח?" היא צעקה על רז, ואני סובבתי את גבי אל שתיהן ויצאתי מחדר האוכל בסיערה.
כן קורה משהו ביני לבין רואי, משהו גדול ומשמעותי, אבל אני לא מבינה איך זה עניינה. מה, היא רוצה ללכת להלשין? היא מסוגלת, אני מודעת לכך.
כל גופע רעד מעצבים, ומצאתי את עצמי נכנסת לאוהל הריק ונשכבת במיטה שלי. לא היה לי כוח לכלום, גם לא היה אכפת לי אם רואי יכעס עליי, רק רציתי לעצום עיניים ולישון. להרגע. רז העלתה לי את העצבים, והיא גרמה לכל העצב והכעס מכל המקרים שקרו בזמן האחרון לעלות ולגרום לעיניי לדמוע.
אני לא יודעת כמה זמן שכבתי במיטה וחשבתי, דומעת מדי פעם, אבל אני רק זוכרת ששמעתי צעדים שמתקרבים למיטה שלי ויד מונחת על הראש שלי מבעד לשמיכה הדקה,
"אריאל, בואי, מתחיל האימון." קולו של רואי היה רך מתמיד, ואני משכתי באפי לפני שלחשתי בשקט,
"אני לא מרגישה טוב, רואי."
ידו הסירה מראשי את השמיכה הדקה והוא הושיב אותי בכוח במיטה. אצבעותיו הרכות ניגבו את לחיי הרטובות.
"מה קרה? היה הרבה רעש בחדר האוכל." הוא אמר בשקט. משכתי בכתפיי, למרות שרציתי לפרוץ בבכי מעורר רחמים,
"סתם, חילוקי דעות. אני פשוט לא מרגישה טוב. אני יכולה להשאר במיטה היום?" לחשתי בקול רועד והבטתי בעיניו השחורות של רואי, שהיו רציניות אך גם רכות ומלאות חיבה.
"באופן חד פעמי אני מרשה לך להבריז מהאימון, אבל שתדעי, זאת הפעם הראשונה והאחרונה." הוא אמר בשקט ונשק למצחי ברכות.
"אני חייב ללכת, תנסי לישון קצת, את נראת עייפה." הוא קם ממיטתי ואני הנהנתי בעייפות ונשכבתי בחזרה במיטה. רואי הביט בי במשך כמה שניות באותן העיניים היפות הללו, העיניים המלאות בטוב, ואמר בשקט,
"אני רוצה שנדבר על מה שקרה בחדר אוכל, תהיי בשמונה בערב במקום הקבוע." הוא הביט בי לעוד כמה שניות ולבסוף סובב אל גבו אלי ויצא מן האוהל. נאנחתי בשקט וטמנתי את ראשי מתחת לשמיכה הרכה, שוב.
כשעצמתי את עיניי, הדבר היחיד שראיתי בחשיכה היו העיניים של רואי.
***
ארוחת הצהריים הייתה נוראית. אני וטל דיברנו בזמן שרז ישבה לצד טל ושתקה במהלך כל הארוחה. הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות, אבל ניסיתי להתעלם מהתחושה הזאת, שפילחה את חזי והעלתה את ליבי בלהבות.
פחדתי שרז תלך ותספר למישהו, למרות שאין לה שום הוכחות או ביסוס לטענה שלה, שנשמעה מופרכת לגמרי, אך באותה הצורה הייתה גם נכונה ואמיתית.
"קצת מוזר שרואי הרשה לך להשאר באוהל, לא, אריאל?" לפתע קולה של רז נשמע, חזק וברור, ובמעט ארסי. הרמתי את מבטי מהצלחת שלי והבטתי בה בעיניים משתאות,
"אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב, רז. את יודעת, הוא חייב להשאיר אותי לנוח באוהל." סיננתי מבעד לשפתיים צמודות. היא ניסתה לעצבן אותי, ובהחלט הצליח לה. למען האמת, אני לא יודעת אם היא עיצבנה אותי או שעצם זה שהיא קרובה לפענוח המקרה הזה הלחיץ אותי וגרם ללחץ בחזה שלי לגבור בכל שניה שחלפה.
"אבל לא היה לך חום, אפילו לא השתעלת. זה לפי דעתי מאוד מוזר." הבעת פניה הייתה מופתעת, אך ידעתי שזו רק עוד הבעה מזויפת ושקרית. בכל שניה שחלפה שנאתי את רז יותר ויותר, ופחדתי שאני אתפרץ עליה בכל רגע.
"סיימתי לאכול, אני אפגוש אותך אחר-כך, טל." סינתתי בשקט, מנסה לשלוט בכעס שלי, וקמתי מהכיסא. החזרתי את הצלחת המלאה שלי לבופה ועזבתי את חדר האוכל. ברחתי במהירות לכיוון השירותים, עצובה ודואגת. מה יקרה אם הכל יתגלה? זה מסוכן מדי, אני ורואי משחקים באש.
עמדתי מול המראה וניסיתי לעצור את הדמעות, אך לשווא. הן זלגו במורד לחיי והרטיבו אותן, בזמן שניסיתי בכל כוחי להכריח את עצמי להרגע ולחשוב בצורה אופטימית. רז לא עד כדי כך כלבה, היא לא תגיד כלום.
אני חושבת. החנקתי יבבה ונכנסתי לאחד תאי השירותים. התיישבתי על מכסה האסלה וקברתי את ראשי בין ידיי. למה הכל אצלי חייב להיות כל כך מסובך, למה?
***
עד שעה שמונה לא הוצאתי את ראשי מהשמיכה הרכה. רציתי להעלם, רציתי שהכל יהיה בסדר, רציתי לא להכיר את רואי. אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל באותה השניה תהיתי לגבי מה היה קורה אם היה לי מפקד אחר, שהוא לא רואי. סביר להניח שאני ורז היינו החברות הכי טובות, וסביר להניח שלא הייתי בוכה כל כך הרבה. אבל זין על הבכי, זין על רז, אני אוהבת את רואי. אני אוהבת אותו, המון. הוא הסיבה לחיוך שלי, אבל גם לדמעות שלי. אני מניחה שזה הגיוני.
בשעה שמונה וחמישה כבר פסעתי לכיוון חדר האימון בנשק, כדי לפגוש את רואי. התגעגעתי אליו, לא ראיתי אותו מהבוקר. רואי כמעט אף פעם לא היה נוכח בארוחות צהריים, וששאלתי אותו למה הוא אף פעם לא בארוחת הצהריים, הוא ענה שהוא לא רעב בצהריים, ולכן הוא אפילו לא מתקדם לכיוון חדר האוכל. באותו הרגע הרגשתי חזירה.
העפתי מבט במסדרון לפני שנכנסתי לחדר, ונעלתי אחרי את הדלת. חייכתי אל רואי שישב על הרצפה חיוך קטן, והתיישבתי לצידו. הוא כרך את זרועותיו סביבי ונשק לשיערי,
"התגעגעתי אלייך."
רגע של כנות.
צחקקתי בשקט והרמתי את מבטי אליו.
"גם אני." התוודתי ונשקתי לשפתיו ברכות ובאהבה. הנשיקה שחלקנו גרמה לליבי לפעום במהירות. כל הנשיקות שאני ורואי חלקנו גרמו לליבי לפרפר ולבטני להתהפך. אהבתי להתנשק עם רואי.
ויותר, אהבתי לעשות סקס עם רואי.
אלוהים, אני נשמעת כל-כך בוטה.
רואי ניתק את שפתיו משפתיי והביט בי ברצינות,
"אנחנו צריכים לדבר על מה שקרה בחדר האוכל." הוא אמר בשקט. נשפתי אוויר בעצבנות והנהנתי,
"זה סתם היה קטע מטומטם של אובססיה מצד רז אלייך." גלגלתי את עיניי והבטתי בפניו של רואי. עיניו נפערו בהפתעה ואני הנחתי את ראשי על החזה שלו,
"אז רז בעצם אובססיבית אלי?" הוא שאל בחוסר אמון.
"כן." גנחתי בעצבים ועצמתי את עיניי,
"אתה לא יודע כמה." לחשתי בעצב.
"ובכל מקרה, היא כנראה שמה לב שמשהו מתפתח בנינו, אז היא הציקה לי וניסתה להוציא ממני מידע, זהו, לא עניין גדול." אמרתי בשקט ופקחתי את עיניי. הרמתי את מבטי אל רואי, שהיה נראה המום.
"מה?" לחשתי בשקט.
הוא הניד בראשו,
"לא משנה."
"נו, מה?"
רואי נשף אוויר,
"אולי כדאי שנספר? נמאס לי להתחבא, אריאל. אני רוצה זוגיות נורמלית." הוא אמר בעצב ואני הבטתי בו בעיניים גדולות,
"לא! אתה מבין בכלל למה זה יגרום? זה יהיה נורא, רואי. אנחנו פשוט צריכים לחכות שאני אסיים את הטירונות ואעבור לגדוד קרקל, בסדר? ואז נוכל לגלות לכולם." הצמדתי את שפתיי ללחי של רואי ונשקתי לזיפיו העוקצניים במעט נשיקה רכה ואוהבת.
שמחתי שרואי רוצה שנספר עלינו, זה גרם לי לתחושה טובה, וגם לביטחון שלי בו להתעצם. אם הוא רוצה שכולם ידעו עלינו, כנראה שמה שקורה בנינו הוא באמת רציני.
"את יפייפיה," רואי לחש ונשק לצווארי ברכות. צחקקתי בשקט והנדתי בראשי,
"לא נראה לי."
"אז לא נראה לך טוב." הוא נשך את עורי ואני גנחתי מעט,
"רואי… לא כאן," לחשתי בשקט. כן כאן, עכשיו, מיד.
"למה?" הוא הרים את ראשו אלי והביט בי בעיניים לא מבינות.
"כי מה אם ישמעו אותנו?" כן… סביר להניח שישמעו, אבל לא אותנו, אלא אותי. אני חייבת ללמוד להיות שקטה יותר במיטה.
"הו," רואי חייך בשובבות וחזר לנשק את צווארי, ולמצוץ אותו, ולנשוך אותו. התפתלתי בעונג ועצמתי את עיניי בהנאה,
"רואי…" גנחתי את שמו, מה שרק גרם לו להדלק יותר, ושיניו נשכו את עורי הרגיש והאדמומי.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת. דממה.
שקט. פחד.
"יש שם מישהו?" נשמע קול גברי ולא מוכר, ורואי סימן לי להיות בשקט ולא להגיד דבר, וכך עשיתי. כעבור כמה שניות שבהן הגבר ניסה לפתוח את הדלת, הרעשים פסקו, והשקט שב לחדר. עצמתי את עיניי והשענתי את ראשי על הקיר. זה היה קרוב, קרוב מדי.
"היי, אנחנו בסדר." רואי כרך את ידיו המרגיעות סביבי ואני התמסרתי למגעו החם,
"זה יותר מדי ליום אחד." לחשתי בשקט ודמעתי. לא רציתי לבכות שוב מול רואי, אך זה היה מאוחר מדי. זה היה היום הכי נוראי שהיה לי בבסיס, ורק רציתי שהוא יגמר כבר. אחרי סוף השבוע המדהים הזה היה חייב להגיע יום מגעיל שיהרוס את הכל.
"אני כאן איתך, ואני לא הולך לשום מקום." הוא קבר את אפו בשיערי הפזור ושאף את הריח שלו אל תוך ראותיו. נאנחתי בשקט והתמכרתי מחדש למגע המדהים שלו.
תשאר איתי לנצח, רואי.
אני צריכה אותך.
***
היי בנות, איך הפרק? אני ממש מקווה שאהבתן אותו (:
רציתי להודות לכן על כל הדירוגים והתגובות המדהימות, אתן פשוט מדהימות!
אוהבת המון, רוני 3>