"כאב של לוחמים" – פרק עשרים ושתים

פרק 22 – דמעות

אנשים מפחדים מעצמם, מהמציאות שלהם; מהרגשות שלהם, מעל לכל. אנשים מדברים על כמה שאהבה נהדרת, אבל זה בולשיט. אהבה כואבת. רגשות מטרידים. אנשים מחונכים לחשוב שהכאב רשע ומסוכן. איך הם יכולים להתמודד עם אהבה אם הם מפחדים להרגיש? כאב אמור לעורר אותנו. אנשים מנסים להסתיר את הכאב שלהם, אבל הם טועים. כאב זה משהו לשאת, כמו רדיו. זה הכל באיך שאתה נושא את זה. זה כל מה שחשוב. כאב זה רגש. הרגשות שלך הם חלק ממך, חלק מהמציאות שלך. אם אתה מתבייש בהם, ומסתיר אותם, אתה נותן לחברה להרוס את המציאות שלך. אתה צריך לעמוד על זכותך להרגיש את הכאב שלך.
– ג'ים מוריסון
***
הדממה חיבקה אותי אליה, מערסלת אותי בין ידיה ולוחשת לי ללכת לישון. אך לא, אני לא מצליחה להרדם. הדמעות עדיין זולגות במורד לחיי האדמומיות ועיניי כבר נפוחות ויבשות.
שבוע חלף. שבוע של דממה מצד רואי, שבוע של בכי מצידי. נעלמתי מאחורי הטירונים האחרים, מאחורי טל. עם רז עדיין לא דיברתי, וידעתי שהיא כועסת עליי. ובצדק. איזו מין חברה אני? איך יכולתי לעשות לה את זה?
השעה עשר בלילה, כולם בחדר גיבוש, רק אני מתחת לשמיכה הדקה עם עיניים נפוחות ואף אדמומי. משכתי באפי פעם נוספת ועצמתי את עיניי בחוזקה, מנסה להדוף את המחשבות רק לשעה אחת, ולשקוע בשינה עמוקה.
לפתע הרגשתי יד על ראשי, מבעד לשמיכה הדקה. התיישבתי בבהלה במיטה ופניתי להביט באחד והיחיד, רואי.
"מה אתה עושה פה?" לחשתי בשקט וניגבתי את הדמעות החמות שעדיין זלגו במורד לחיי.
הבטתי בעיניו השחורות של רואי, מבטו היה נראה מיוסר ועצוב במעט.
"אריאל…" הוא לחש בשקט והניח את ידו על הלחי הימנית שלי, אוסף עם אגודלו את הדמעות הארורות.
"מה?" קולי היה חלש ובקושי נשמע. מה אני אמורה להגיד לו? שיש חשד שאני בהריון, והוא האבא?
"אני מצטער שכעסתי עלייך כל כך-"
"עבר שבוע." הזכרתי לו בעצב.
"את מסתירה משהו ממני, אני כעסתי, לקח לי זמן להרגע." הוא אמר ברוגע, השפלתי את מבטי אל אצבעותיי,
"זה נכון, אני מסתירה משהו ממך, אבל אני לא יכולה להגיד לך." אצבעותיי שיחקו זו בזו בלחץ. לא רציתי ששוב נגרר לעוד ריב שיגרום לרואי לכעוס ולי לבכות.
"מה קרה, אריאל? דברי איתי." הוא כרך את זרועותיו סביבי והצמיד אותי אליו. הנחתי את ראשי על החזה שלו ונתתי לדמעות להתגלגל במורד לחיי,
"אני לא יכולה לספר לך. אתה תכעס, וחוץ מזה, זה בכלל לא וודאי." ייבבתי בשקט ועצמתי את עיניי בכאב. אולי כדאי שאני אספר לו? זה רואי, הוא יבין.
"אוקיי. אני אחכה שתוכלי לספר לי, בסדר?" הוא שתל נשיקה בשיערי ואני שאפתי את הריח שלו אל ראותיי,
"השתגעתי בלעדייך שבוע שלם." לחשתי בשקט והרמתי את מבטי אליו, פוקחת את עיניי, רואי החזיר לי מבט, ועיניו השחורות התכהו אפילו יותר,
"בואי," הוא קם מהמיטה ומשך אותי איתו,
"לאן?" שאלתי בחוסר הבנה,
"למקום שבו אני אוכל לזיין אותך."
***
"רואי!" גנחתי את שמו בקולניות, בזמן שרואי נדחק אלי בפעם האחרונה וקרס מעליי. שוב רואי גרם לי להגיע לגן-עדן. גן-עדן של אורגזמות.
שפתיו החמות של רואי טיילו על שדיי ונשקו לחזי העולה והיורד במהירות. עצמתי את עיניי ואמרתי, מתנשמת,
"אתה לא מבין בכלל כמה התגעגעתי אלייך."
רואי הרים את מבטו אלי וחייך חיוך חם ואוהב,
"אני חושב שאני מבין." הוא לחש, ואני נשקתי לשפתיו ברכות.
"אני אוהב אותך." רואי חיכך את אפו באפי ואני הרגשתי את ליבי מתחמם באהבה.
"אני אוהבת אותך." נשקתי לשפתיו עוד נשיקה קטנה. רואי הניח את ראשו על שדיי ושנינו ניסינו להרגע.
העייפות חיבקה אותי אליה, אבל כאב הגב שנגרם מהרצפה עליה אני ורואי שכבנו ניפץ את האשליה המתוקה שאולי אני אוכל להרדם.
ובכל זאת, יכולתי לשכב שם לנצח.
עם רואי.
"את רוצה לבוא אלי גם בסוף השבוע הקרוב?" לפתע קולו של רואי שבר את הדממה. חייכתי חיוך קטן,
"אני אשמח."
***
"היי אבא," אמרתי בשקט.
"אריאלי שלי." קולו של אבא נשמע מקוטע מעט מקו הטלפון. חייכתי חיוך קטן,
"אבא, איך אתה מרגיש? איך אמא מרגישה?" שאלתי בדאגה.
"אריאלי, הכל נפלא. איך את? איך בטירונות?" חייכתי לעצמי. ידעתי שהוא ישאל את השאלה הזאת.
"אבא, אני הולכת לעשות את סוף השבוע אצל חברה, זה בסדר, נכון?" שאלתי בשקט, דוחקת את השאלה שלו לצד. בסוף השבוע הקודם הייתי בבית, ורוב הזמן הסתגרתי בחדר. זה היה סוף שבוע קשה במיוחד, כי הייתי בריב עם רואי, והוא לא שלח לי שום הודעה, ולא התקשר לשאול מה שלומי.
בסוף השבוע הזה רציתי להיות עם רואי, רציתי לבלות איתו את סוף השבוע ולעשות איתו אהבה כל הלילה, וכל היום.
"בטח, אריאלי. אני ואמא מאוד נתגעגע אלייך, תדברי איתי מחר בבוקר." הוא אמר בחיבה, ואני חייכתי לעצמי.
"אני אתקשר מחר בבוקר, לילה טוב, אבא." ניתקתי את השיחה, ועוד לפני שהספקתי להניח את הטלפון על המיטה, הוא צלצל שוב. הבטתי בהצג, וראיתי שהמספר אינו מזוהה.
"הלו?" עניתי לשיחה.
"היי אריאל, זאת קטיה, האחות. מה שלומך?" קולה השקט והנעים של קטיה נשמע מצידו השני של הקו.
בלעתי את רוקי,
"אני בסדר. משהו חשוב?" שאלתי בלחץ.
"רציתי לשאול אם את רוצה להגיע היום לבית החולים, לבדוק אם יש התפתחות או הריון חצי-וודאי, או שהעובר עבר הפלה טבעית."
"אפשר כבר לדעת?"
"אפשר להסתכל ולראות אם בכלל יש התפתחות, למרות שזה עדיין נורא מוקדם בשביל לדעת בוודאות." קולה של קטיה היה רך, הנחתי שהיא מנסה להרגיע אותי, מה שהצליח לה באופן חלקי.
"אוקיי, אני אגיע." ניתקתי את השיחה ונשמתי עמוק. ניסיתי להרגיע את עצמי ולהגיד לעצמי שהכל יהיה בסדר, אבל זה היה לשווא.
יצאתי מהאוהל לכיוון חדר האוכל.
ארוחת בוקר.
אני מקווה שאני אצליח לתפוס עכשיו את רואי לשיחה קצרה.
בדיוק כשנכנסתי לחדר האוכל, גם רואי, מלווה בשלי, נכנס לחדר האוכל. בלעתי את רוקי והתקדמתי לכיוון רואי ושלי, שדיברו בניהם. על מה כבר יש להם לדבר?
"המפקד," קולי בקושי נשמע. הרגשתי מאויימת ליד בחורה יפה כל כך כמו שלי. היא הרבה יותר יפה ממני, זה בטוח.
"אריאל," עיניו של רואי נצצו אלי בשעשוע. השפלתי את מבטי אל הרצפה.
"יש לי בדיקות בבית החולים הקרוב, אני אוכל להשתחרר לשעתיים? אני אשלים את הכל, ו… במקום הערב גיבוש אני אעשה ספורט." אמרתי במהירות והרמתי את מבטי אליו, מביטה בו במבט מתחנן.
שלי נחרה בלעג, ואני הרגשתי את לחיי מתחממות מכעס. מה היא קשורה, לעזאזל?
"אוקיי, בסדר. תעשי את הבדיקות ותחזרי מיד, מובן?" הוא שאל בקשיחות ואני חייכתי והנהנתי במהירות,
"כן המפקד, תודה המפקד!"
אך לפני שברחתי בדילוגים, ראיתי משהו אחר בעיניים השחורות האלו.
דאגה.
***
"לפני שאני אשלח אותך לעשות בדיקת דם לחינם, אני רוצה לבדוק אם יש בכלל דופק." קטיה חייכה אלי חיוך קטן וסימנה לי לעקוב אחריה. הלכנו במסדרונות בית החולים, ולבסוף נכנסנו לחדר קטן, בו הייתה מיטה, טלוויזיה, ומעמד קטן שעליו יש ג'ל וגליל נייר.
בלעתי את רוקי.
"תשכבי על המיטה ותרימי את החולצה, שהבטן שלך תהיה חשופה." קטיה התעסקה עם מסך הטלוויזיה הקטן ולאחר מכן השחילה את כפות ידיה לתוך כפפות גומי לבנות.
נשכבתי על המיטה הלא-כל-כך נוחה והרמתי את חולצתי. בחנתי את תנועותיה של קטיה, והבנתי כבר מה היא הולכת לעשות. היא רק רוצה לבדוק אם יש דופק, אבל אם יש דופק, יש גם ילד.
"זה קצת קר," היא שמה מעט מהג'ל על בטני החשופה והתחילה לעבור על בטני עם מכשיר שלא הכרתי.
תוך כדי היא הסתכלה על הטלוויזיה, ולפתע חייכה.
"הנה העובר שלך," היא הצביעה על נקודה כמעט בלתי נראת במסך, ואני הבטתי בנקודה הזאת והדמעות כבר נשרו מעיניי.
"שניה, נבדוק גם דופק," היא חיברה כמה חוטים לבטני, לאחר שניקתה אותה מהג'ל, וגם מצאה שיש דופק.
או במילים אחרות, יש עובר.
"אני רוצה להודיע לך שגם אם עכשיו זה מראה שיש לך בוטן קטן בבטן, סביר להניח שזה ישתנה בשבועיים הקרובים. יש לך תור בעוד שבועיים, ביום חמישי." סידרתי את החולצה שלי והבטתי בקטיה, שחייכה חיוך קטן.
"אני אבוא." ניסיתי להחזיר לה חיוך, אך לא הצלחתי.
"אני אחכה לך." היא אמרה, ואני יצאתי מהחדר הקטן ורצתי לשירותים. נכנסתי לתא והתפרקתי.
***
ירדתי מהאוטובוס וחציתי את הכביש לבסיס.
הצצתי בשעון שבטלפון שלי וראיתי שהשעה רק שתים עשרה בצהריים, מה שאומר שלא הפסדתי זמן רב מדי.
כעבור חמש דקות של הליכה איטית, עמדתי מול דלת כיתת ההרצאות ותקתקתי עליה מספר פעמים.
"פתוח!" קולה של שלי נשמע, וכשפתחתי את הדלת, ראיתי שהיא לא בדיוק שמחה לראות אותי.
התיישבתי בזריזות במקום הקבוע שלי והקשבתי לשאר השיעור. הרגשתי עיניים נעוצות בי, ושהסטתי את מבטי משלי, ראיתי שרואי נשען על הקיר ומביט בי בעיניים מודאגות. חייכתי לעברו חיוך קלוש והחזרתי את מבטי אל שלי.
הלוואי והייתי יכולה לספר לך, רואי. אבל אני כל כך מפחדת…
***
סיבוב ריצה שישי ואחרון. נשענתי על אחד העצים, מתנשפת במהירות. עיניו של רואי ועיניה של שלי היו נעוצות בי, ואני לא סבלתי את הנוכחות של שלי. למה היא חייבת להדבק כל כך לרואי?
ניסיתי להסדיר את קצב נשימתי, מה שהיה מוזר, בהתחשב בכך שבדרך כלל אני מסיימת שישה סיבובי ריצה מבלי להזיע. אבל עכשיו, נטפתי זיעה.
"טוב, תחזרי לחדר גיבוש, שלי. יש לי שיחה רצינית מאוד לנהל עם גברת אריאל…" רואי מלמל ושלי חייכה ברוע לכיווני והתחילה להתרחק לכיוון חדר הגיבוש, אני מניחה.
רואי התקרב אלי והביט בי בעיניים רציניות,
"מה יש לך? את בדרך כלל תותחית בריצה. כל הריצה לקחה לך רבע שעה!"
השפלתי את מבטי אל הנעלים המלאות בחול שלי,
"אני סתם עייפה." תירצתי. כבר הבנתי מאיפה נובעת האיטיות הזאת.
מהיצור שמתפתח לי בבטן.
יש משהו שהוא לא משפיע עליו? כי כרגע, נראה שהוא משפיע על הכל.
"זה לא עובד עליי, אריאל. בסוף השבוע הזה את הולכת להתחיל לדבר איתי," הוא קבע, סובב את הגב שלו לכיווני והתחיל להתרחק. השפלתי את מבטי בעצב ונתתי לעלבון למלא אותי.
הוא התנהג אלי כאילו הייתי אחת מהחיילות שלו.
אבל… זה מה שאני באמת.
***
"אני עייפה…" טל מלמלה והתיישבה לצידי. שתינו היינו בחדר הגיבוש, שאליו הגעתי רק מלפני עשר דקות, וטל הגיעה הרגע, איתה הגיע גם ערן. כבר הבנתי למה היא איחרה, וחייכתי חיוך קטן,
"איך היה הזיון שלך?" שאלתי בציניות, טל צחקה.
"לא יודעת, איך היה שלך?" הרימה אלי גבות משועשעות. צחקתי והנדתי בראשי,
"מדהים."
לפתע רז נכנסה לחדר הגיבוש, ואחריה נכנס גם רואי, שהביט בי ישירות והתחיל להתקדם לכיווני ולכיוון טל.
"אריאל, אני צריך לדבר איתך." רואי אמר בקשיחות. קמתי מהרצפה, נופפתי לטל ויצאתי מהחדר גיבוש אחרי רואי.
כעבור שתי דקות כבר היינו נעולים במשרד של רואי.
הוא הצמיד אותי לקיר ונשק לשפתיי ברעבתנות, כאילו לא נזף בי מלפני חצי שעה.
ניתקתי את שפתיי משפתיו, אך הוא רק חייך ואמר,
"תתכונני לסוף השבוע הזה טוב טוב, כי את לא תוכלי ללכת הרבה זמן."
***
אני ורואי יצאנו מהרכב ואני חייכתי כשראיתי את הבית המוכר והאהוב עליי, הבית של רואי. לאחר שעלינו במעלית, רואי הוציא את המפתח מהכיס שלו ופתח את הדלת.
"אני אוהבת את הבית הזה." חייכתי חיוך קטן, ואני ורואי נכנסנו לבית.
"גם הבית הזה אוהב אותך." רואי חייך אלי, והתקדם לכיוון הסלון, בזמן שאני התעסקתי עם התיק שלי והוצאתי ממנו גומיה לשיער.
"אולי תזמין את אלמוג לאכול איתנו היום? אני אבשל." הצעתי, ורכסתי את רוכסן התיק שלי. רואי לא ענה לי, אז התחלתי להתקדם לכיוון הסלון.
"רואי?" שאלתי, ועוד לפני שהוא הספיק לענות, עיניי פגשו בשיער בלונדיני גולש ופנים יפות ומתוקות. היא ישבה על הספה, עיניה מלאות דמעות, ואז היא קמה במהירות מהספה וחיבקה את רואי חיבוק מוחץ. רואי תחילה היה קפוא, אך לאחר שתי שניות החזיר חה חיבוק.
השפלתי את מבטי לרצפה וניסיתי להעלים את הדמעות שעמדו בעיניי, והצלחתי.
"נוגה, מה את עושה פה?" קולו של רואי רעד. הרמתי את מבטי לכיוונם. הם היו קרובים, אבל לא התחבקו. רואי היה נראה נסער, ונוגה גם,
"חזרתי."
***
היי בנות (: אז החלטתי שאני במקום מרתון, אעלה פרק בכל יום.
אז מה אתן חושבות על הפרק?