"כאב של לוחמים" – פרק עשרים וחמש

פרק 25 – אהבת חייו

"יום אחד אתה הולך להתאהב, ילד שלי. אל תתפשר על כל אחת. תבחר את הבחורה שלא באה בקלות, את הבחורה שנלחמת עליה. ואז אל תפסיק להילחם, אף פעם."
– ג'יימי מקגווייר, אסון מהלך
***

"אלוהים, רואי!" זעקתי בזמן שרואי נדחק לתוכי בפעם האחרונה לפני שגמר בתוכי וקרס עליי, ראשו על שדיי.
"מדהימה שלי…" הוא נשק לשדיי ברכות, בזמן שלחיי מאדימות ונשימתי מואצת,
"אתה ממש חרמן בזמן האחרון." צחקקתי בשקט ונשקתי למצחו המזיע והלוהט.
"אני תמיד חרמן שאני איתך." רואי צחק ונשק לשפתיי ברכות. הבטתי בעיניו השחורות, שהיו מלאות אהבה ורכות, וליבי התחמם.
הוא כל כך מדהים, איך זכיתי בגבר כזה?
"אני אוהב אותך." הוא לחש לי ברכות, ואני קירבתי את שפתיי לשפתיו,
"אני אוהבת אותך יותר." צחקקתי בשקט והוא נשק לשפתיי ברכות ממכרת.
לאחר כמה דקות של שקט נעים, מלמלתי בשקט,
"כואב לי הגב." עיקמתי את אפי. רואי צחק והניד בראשו בשעשוע,
"את כזאת אישה בהריון." הוא קם ממני ואני התיישבתי על הרצפה הקרה וכיסיתי את עצמי עם השמיכה הדקה שהייתה לצידי,
"פעם הבאה אל תזיין אותי על הרצפה בחדר האימון ואני לא אתלונן." החמצתי את פניי, אך רואי רק צחק.
הוא עמד מולי, ערום, ואני פשוט הבטתי באיבר מינו בפה פעור. מה זה היצור הזה? אני נשבעת, לא משנה כמה פעמים אני אראה את זה, אני בחיים לא אתרגל לרעיון שהדבר הזה נכנס לתוכי.
רואי הטה את ראשו והביט בי בבחינה,
"אני אמור להעלב מזה שאת מביטה בזין שלי בפה פעור?" הוא צחק מעט, ואני ניערתי את ראשי במהירות והרגשתי את לחיי בוערות במבוכה,
"זה פשוט… אני לא מאמינה שזה מצליח להכנס לתוך…" הורדתי את ראשי והבטתי בשמיכה שכיסתה את איבר מיני,
"זה." אמרתי בשקט. רואי צחק בשקט ולבש את הבוקסר הלבן שלו,
"זה בקושי נכנס לשם, את צרה מאוד." הוא התכופף לכיווני ונשק לשפתיי ברכות,
"אני אוהב אותך." אמר שוב, ואני צחקתי בשקט,
"מה קרה שאתה אומר לי את זה כל כך הרבה פעמים?" הרמתי את גבותיי בשעשוע, רואי רק הביט בי ברצינות,
"אני לא רוצה לדווח עלייך, אריאל. אני רוצה שתשארי איתי פה, אבל זה בלתי אפשרי. אנחנו לא רוצים לסכן את התינוק, נכון?" הוא הניח את ידו על בטני ואני הנהנתי באיטיות,
"נכון." לחשתי בשקט, למרות שרציתי להגיד לו שאני לא רוצה שהוא ידווח עליי, שאני לא רוצה ללכת, שאני לא רוצה לראות אותו רק פעם בשבוע.
"אני אלך עכשיו לדווח, את תהיי בחדר גיבוש. אני מניח שתבוא אלייך עובדת סוציאלית שתרצה לדבר איתך." הדמעות צרבו בעיניי. זה היה היום האחרון שלי בבסיס, היום האחרון שלי בטירונות. רציתי להגיע לגדוד קרקל, ולאן הגעתי? בחורה בת שמונה עשרה וחצי ובהריון, מהמפקד שלה.
"טוב." קמתי מהרצפה, השמיכה עדיין כרוכה סביב גופי העירום, והרמתי את המדים שלי מהרצפה.
"אריאל-"
"רואי, אמרתי טוב, נכון? אז אל תציק." אמרתי בזעם ולבשתי את בגדיי במהירות.
"אוי, סליחה שאני דואג לילד שלנו." הוא אמר בלעג, ואני בלעתי את רוקי וניסיתי לא לדמוע. הוא צודק, על מה אני כועסת עליו? על זה שהוא רוצה שהכל יהיה בסדר?
"יש לי מחר בדיקת אולטרסאונד." הודעתי לו.
"באיזו שעה?" רואי סידר את המדים שלו והעביר את ידו בשיער הקצוץ שלו, שמעט התארך.
"ארבע בצהריים." סידרתי את החזיה שלי ולבשתי את המדים בזריזות.
"אני לא אוכל לבוא איתך." רואי אמר בשקט, אני הנהנתי ולא אמרתי דבר. ידעתי שהוא לא יוכל לבוא איתי, זה דיי ברור.
"ידעתי את זה." מלמלתי בשקט והעברתי את ידי בשיערי הפזור. לאחר מכן אספתי אותו לקוקו מרושל, ושנינו יצאנו מחדר האימון בשקט.
"אני הולך לדווח." רואי אמר ברכות, הנהנתי ולא אמרתי דבר, ונכנסתי לחדר הגיבוש. טל ורז ישבו בצד החדר, התקדמתי לכיוון טל ומשכתי אותה לצד השני של החדר, לפינה שקטה יותר.
"מה קרה?" טל הביטה בי בדאגה. כבשתי את הדמעות,
"זה היום האחרון שלי בטירונות, או בצבא בכלל, לתקופה הקרובה." לחשתי בעצב, ומבטה של טל הפך לעצוב,
"הוא מדווח היום?" היא שאלה בשקט. הנהנתי, וטל חיבקה אותי ברכות,
"אני אבוא אלייך בסוף השבוע ונהיה ביחד. את תהיי בבית של רואי?" היא שפשפה את גבי בתמיכה.
"כן, הוא רוצה שאני אגור אצלו." חייכתי חיוך קטן ומעט מעודד. הוא הציע לי לבוא לגור אצלו דיי מהר. טוב, אצלי ואצל רואי הכל קרה דיי מהר. חודשיים וחצי של אושר אין-סופי.
"אני מרגישה שאת אוהבת אותו, אריאלי. זה מדהים, במיוחד שהוא רוצה לשמור את הילד במקום לעשות הפלה." היא אמרה ברכות, צחקקתי בשקט,
"שלא תטעי, יש לנו גם לא מעט ריבים וחילוקי דעות." אמרתי בכנות.
"ככה זה אצל כל זוג, אריאלי. זה טבעי ונכון." היא אמרה בשקט, והתנתקנו שתינו מהחיבוק החם והתומך.
"את חושבת?" גיחכתי בשקט, ובאותו הרגע אישה הנראת בת ארבעים נכנסה לחדר הגיבוש, וכל העיניים נישאו אליה. שיערה היה שחור וקצר, וגופה מעט עגלגל.
"אריאל כאן?" האישה הרימה את קולה, ואני הרגשתי את הבושה מכה בי. לא ידעתי שזה יהיה כל כך… פומבי.
"אני כאן…" מלמלתי והתקדמתי לכיוון האישה, שהביטה בי בחיוך חם.
"בואי, נלך לדבר בפרטיות." יצאנו שתינו מחדר הגיבוש.
"אני סמדר, העובדת הסוציאלית." היא הציגה את עצמה בזמן שנכנסנו לחדר של רואי. היא התיישבה מאחורי השולחן, ואני התיישבתי מצידו השני. הבטתי בחדר, ולחיי האדימו מהמחשבה שעד לא מזמן אני ורואי עשינו כאן אהבה.
"אני… אני מניחה שאת יודעת מי אני." מלמלתי בשקט והשפלתי את מבטי אל השולחן. הבטתי בחריטות שהיו על השולחן, שלפתע ראיתי בעיניי:
'שלי & רואי לנצח'
בלעתי את רוקי והרמתי את מבטי במהירות לכיוונה של סמדר. עדיף להסתכל עליה מאשר על המשפט הזה.
"מה את מתכננת לעשות עם ההריון, אריאל?" סמדר שאלה וחייכה אלי חיוך חם. חייכתי חיוך קטן,
"אני רוצה לשמור את הילד ואז למסור אותו לאימוץ." אמרתי בכנות. סמדר הנהנה,
"האבא בתמונה?" היא שאלה ברצינות. מה אני הולכת להגיד? אם אני אגיד שהאבא בתמונה, יכול להיות שזה יגרום לאנשים לחשוב שרואי הוא האבא.
הנדתי בראשי במהירות,
"לא, האבא לא בתמונה." חייכתי חיוך קלוש.
"אוקיי, אז כבר היום אני משחררת אותך הביתה. את צריכה הסעה הביתה, או שיש מישהו שיסיע אותך?" סמדר שאלה בדאגה.
הנדתי בראשי,
"אני יכולה להסתדר, תודה." אמרתי בנימוס וסמדר הנהנה,
ואז רשמה כמה מספרים על חתיכת נייר ואת השם שלה,
"זה המספר שלי, אם את צריכה משהו, כל דבר, את מוזמנת להתקשר." היא חייכה ברכות. הנהנתי באיטיות ולקחתי את חתיכת הנייר, בידיעה שאני לא אשתמש במספר הטלפון הזה.
***
נכנסתי לבית החמים והמוכר, ופשוט קרסתי על הספה. עצמתי את עיניי בעייפות.
אפילו לא נפרדתי מרואי, לא אמרתי לו שלום.
השעה הייתה עשר וחצי בלילה, הייתי כל כך עייפה, למרות שזה לא היה אופייני לי. אני מניחה שההריון הזה מוציא ממני צדדים אחרים- ולא בהכרח טובים.
עייפות, עצבים, רגשנות… פספסתי משהו?
לפתע שמעתי רשרוש מפתח, ואת הדלת נפתחת. קפצתי מהמיטה בבהלה ופניתי להביט בבחורה שלא תיארתי לעצמי שאראה שוב.
נוגה.
"הו, שלום לך." היא חייכה חיוך מלא בלעג, ואני בלעתי את רוקי.
יש לה מפתח לבית של רואי? טוב, זאת לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא למה יש לה מפתח לבית של רואי.
"מה את עושה פה?" תקפתי עוד לפני שחשבתי על מה להגיד.
"גרה פה. מה את עושה פה?" היא גיחכה. הרגשתי את הדמעות צורבות בעיניי,
"את לא גרה פה." סיננתי בזעם.
"מה, רואי לא סיפר לך שהוא נתן לי לגור כאן עד לחודש הבא?" היא חייכה ברוע, ואני שפשפתי את עיניי הרטובות,
"אל תשקרי." אמרתי בשקט.
"אני לא משקרת. את יכולה להתקשר ולשאול אותו, וחוץ מזה, הוא אמר שאת רק ידידה." היא הטתה את ראשה והביטה בי בבחינה,
"אני מניחה שאת מרגישה אליו דברים שהוא לא מרגיש אלייך." היא צחקה בשקט.
לא עניתי לה והוצאתי מתיק הגב שלי את הטלפון שלי. הלכתי במהירות לכיוון חדרו של רואי, נכנסתי לחדר וחשכו עיניי. הארון היה פתוח ובגדים נשיים היו בו.
התקשרתי במהירות לרואי וניגבתי את הלחיים הרטובות שלי,
"אריאל?" קולו של רואי היה שקט.
"למה לא סיפרת לי שהיא כאן?! למה היא כאן בכלל?!" צעקתי-לחשתי. הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי. הרגשתי את ליבי נשבר לאט לאט. זה כזה ברור, הוא לא יכול להיות כל כך מושלם.
"אריאל, זה לא מה שאת חושבת."
"אתה לא יודע מה אני חושבת! אתה משקר לי כל הזמן, לעזאזל!" צעקתי בזעם.
"אריאל, היא אמרה לי שהיא תצא מהבית עד היום, לא ידעתי שהיא תשאר-"
"למה היא פה בכלל?! למה היא כאן?!" ייבבתי בבכי. למה הוא צריך להרוס את הכל?
"כי לא היה לה איפה לגור… אריאל, זה כלום, אני נשבע." רואי נשמע בפאניקה. הוא לא אמור להיות בפאניקה, אני אמורה להיות בפאניקה!
"מה אני אעשה? לאן אני אלך?" בכיתי בשקט, כל גופי רעד. למה הנוגה הזאת חייבת להרוס הכל?
"אני אדבר עם נוגה, היא תלך עכשיו. אריאל, אני כל כך מצטער-"
"שכבת איתה?" שאלתי במהירות.
"מה?! אריאל, לא!" הוא אמר בכנות. ניגבתי את דמעותיי,
"אני כבר לא מאמינה לך. תדאג שהיא תעוף מכאן עכשיו." לחשתי בשקט.
"אני מבטיח, היא תלך עכשיו." רואי אמר בשקט.
היה שקט על הקו לכמה שניות.
"ורואי?"
"כן, אריאל?"
"כל הבגדים שלה מעורבבים עם שלך."
***
רק אחרי שעה נוגה הלכה מהבית, ולמרות שהיא הלכה, לא יכולתי לשכב במיטה של רואי, וגם לא יכולתי לסדר את הבגדים שלי בארון, לצד הבגדים של רואי. היא הייתה אהבת חייו, ומה אני?
מי יודע… אולי היא עד עכשיו אהבת חייו.
שכבתי על הספה הלא-כל-כך נוחה והתכסיתי בשמיכה הדקה שהבאתי בתוך התיק שלי. עצמתי את עיניי וניסיתי להרדם, למרות שידעתי שאני לא אצליח בזמן הקרוב.
לאחר כמה דקות של דממה, שמעתי דלת נפתחת, והתיישבתי במהירות בספה. לפתע ראיתי מולי את רואי, לבוש במדי צבא, ועיניו מביטות בי בדאגה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בשקט והבטתי בו בעיניים מופתעות. למה הוא כאן?
"אריאל, אני כל כך מצטער, אני… לא היה לה איפה לגור-"
"ולמה זה אמור לעניין אותך, רואי?" שאלתי, והדמעות כבר זלגו במורד לחיי.
"היא… היא התחננה והציקה לי… אני נשבע שלא רציתי." הוא אמר בשקט.
"אתה עדיין אוהב אותה, רואי? היא הייתה אהבת חייך הרבה זמן. אתה עדיין אוהב אותה?" תקפתי. מבטו של רואי הפך לכועס,
"אל תתחילי, אריאל-"
"תענה!"
"אני אוהב אותך, לעזאזל! אותך! את כל הזמן אומרת שהיא אהבת חיי, היא לא! את אהבת חיי! את תמיד תהיי, את לא מבינה שאת מטריפה לי את כל החושים, ואת היחידה שאני אוהב, או איי פעם אוהב?!" הוא צעק, ואני נשארתי דוממת, מעכלת את דבריו.
אני… אני אהבת חייו?
הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי, טיפות גדולות נשרו מעיניי והרטיבו את לחיי. רואי התקרב אליי וכרע ברך מולי ואז ניגב את דמעותיי ואת לחיי הרטובות,
"את מבינה עכשיו, אריאל, שאת אהבת חיי?" הוא לחש ברכות.
הנהנתי במהירות, ורואי הטיח את שפתיו על שפתיי.
ורק אחריי שרואי עלה מעליי ועשה איתי אהבה כל הלילה, רק שהייתי ערה וערומה בין זרועותיו, סוף סוף עיכלתי.
אני אהבת חייו.