"כאב של לוחמים" – פרק עשרים וארבע

פרק 24 – יותר מכל דבר אחר

"ויש אהבות מכלות. כאלה שאי אפשר לחיות בלעדיהן. כאלה שנגעו בחיים שלנו רק לרגע, והן שם לתמיד. ואנחנו נאבקים בצורך שלנו לעשות הכול בשבילן. הכול רק כדי שהן לא יילכו. ואנחנו מוכנים לסבול ולכאוב ולהתענות רק כדי להחזיק אותן קרוב, כל כך קרוב, כמו אוויר לנשימה."
– אילת סווטיצקי, 'תחרה וצבע'.
***
נשימה חמה מדגדגת את צווארי. אצבעות שובבות עוברות על ידי.
פקחתי את עיניי באיטיות, ושוב מצאתי את עצמי מביטה בגבר הכי יפה בעולם כולו. רואי שלי.
"בוקר טוב," צחקקתי בשקט, מביטה ברואי שקירב את ראשו לראשי ונשק לשפתיי נשיקה מתוקה,
"בוקר מצויין." אמר לאחר שניתק את שפתיו משפתיי.
צחקקתי בשקט והצמדתי את שפתיי לשפתיו שוב,
"מה השעה?" שאלתי בהתעניינות. רואי חייך,
"אני לא יודע, וזה לא משנה." הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי פעם נוספת ועלה מעליי.
צחקקתי בשקט וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו.
הנשיקה הייתה חמה ורכה, נשיקה של אוהבים.
ניתקתי את שפתיי משפתיו בקושי רב ולחשתי,
"אני אוהבת אותך."
עיניו של רואי התכהו בסוג של חמימות, וידו עלתה לשיערי הפרוע וליטפה אותו,
"אני אוהב אותך."
*קטע מיני*
צחקקתי בשקט ונשקתי לשפתיו שוב, אך רואי הפעם רצה יותר, וידו ירדה אל שדי הימני החשוף, וידו מצאה את פיטמתי הזקורה והרגישה. הוא צבט מעט את פיטמתי, ואני נאנחתי בשקט ונשכתי את שפתי התחתונה.
זרמים חשמליים עברו בכל גופי, הייתי נרגשת ונמרצת.
שפתיו של רואי נשקו לצווארי, מצצו אותו ונשכו אותו, וידו ליטפה את השד התפוח שלי.
לאט לאט שפתיו ירדו אל בטני, ולשונו נכנסה אל הטבור שלי וליקקה אותו ברכות. גנחתי בשקט, מתפתלת תחת מגעו המדהים.
לבסוף פיו הגיע אל איבר מיני. הוא נשף עליו אוויר חם ומענג, ואני רטטתי מעונג. ידי נתחבה בשיערו, מדרבנת אותו לנשק אותי שם. לגרום לי להגיע לגן-עדן.
וכך הוא עשה. הוא נשק לאיבר מיני ברכות, אצבעותיו עוברות על רגליי הלוך ושוב, ואני מלאת ציפיה.
בשניה אחת הוא החדיר אצבע לתוך הנרתיק שלי, ואני גנחתי בקולניות ובהפתעה, אך במהרה הוא הוסיף עוד אצבע, ותחב את שתיהן לתוך נרתיקי מספר פעמים. האורגזמה נבנתה בתוכי, כבר הרגשתי את הפיצוצים שבבטני כל כך קרובים, אך פתאום רואי הפסיק. ייבבתי בחוסר שביעות רצון,
"רואי… תמשיך… בבקשה." התחננתי בשקט. רואי צחקק וחזר למקומו הקבוע, ראשו צמוד לראשי ושפתיו נושקות לשפתיי. לא נשקתי לשפתיו בחזרה, כעסתי עליו שהוא לא נתן לי את מה שאני כל כך רוצה- אורגזמה.
"יפייפיה שלי," רואי נשק לשפתיי ברכות, אך אני עדיין לא שיתפתי פעולה.
"היי, תנשקי אותי בחזרה, אני צריך את השפתיים המתוקות שלך." רואי התחנן, אך אני לא נכנעתי והסטתי את מבטי, למרות הקושי הרב.
"את רוצה לגמור, זה מה שאת רוצה, נכון? מדהימה שלי, תנשקי אותי ואני אתן לך את זה." רואי הפציר בי בעדינות, ואני הבטתי בו בעיניים תמימות ואוהבות ואז נשקתי לשפתיו ברכות מתמשכת. רואי תמיד אהב להיות ה"שולט" במיטה, ואני אהבתי להיות ה"נשלטת" שלו. אהבתי שהוא מעליי, אהבתי שהוא נוגע בי באגרסביות, ולפעמים גם בעדינות מענה. אהבתי כל דבר שהוא עשה.
"הנה הילדה שלי, המדהימה שלי," רואי נשק לשפתיי ברעב, ואני נענתי לחיוב בזמן שהחדיר את לשונו אל פי וגישש בסקרנות.
נשכתי את שפתו התחתונה, ורואי נאנק אל פי וניתק את שפתיו המתוקות ממני.
"יפייפיה שלי," הוא לחש, ואז פיסק את רגליי מולו, והביט על איבר מיני.
"יפה כמו תמיד, פועם כמו תמיד, רטוב כמו תמיד." אמר בתאווה, ותוך שניות ספורות הוא כבר היה בתוכי. גנחתי בחוזקה, מקבלת אותו לתוכי, אוהבת אותו.
הוא יצא ונדחק לתוכי שוב ושוב, בתנועה מתמשכת ומענגת, והאורגזמה הייתה כל כך קרובה.
"רואי, רואי שלי…" גנחתי בחוזקה ועיניי התגלגלו מרוב עונג.
"תגמרי בשבילי, מדהימה שלי. תצעקי שאת שייכת לי," הוא נתחב לתוכי שוב ושוב, ואני איבדתי את הצפון.
"ברור שאני שלך, א…אני שלך," התנשפתי, ולפתע הרגשתי את אגודלו של רואי על הדגדגן שלי.
"תגמרי, עכשיו." רואי ציווה עליי, ואני, כמו חיילת ממושמעת, גמרתי בגניחה שקטה, ועיניי נעצמו.
הרגשתי את הנוזל החמים נשפך לתוכי, ואני הייתי ברקיע השביעי.
*הקטע המיני הסתיים*
רואי נשק לצווארי ברכות, ואני הרגשתי את הדמעות נושרות מעיניי בטיפות קטנות.
"מדהימה שלי, מה קרה? למה את בוכה?" שמעתי את קולו המודאג של רואי. פקחתי את עיניי הרטובות והבטתי בו, הוא הביט בי בעיניים מודאגות ורציניות.
"אני… אני צריכה לספר לך משהו. תבטיח שלא תעזוב אותי." לחשתי בקול רועד. רואי ליטף את הלחי שלי וניגב את הדמעות,
"אני בחיים לא אעזוב אותך, בחיים לא." אמר ברצינות. הנהנתי באיטיות, נשמתי נשימה עמוקה,
"אני בהריון." אמרתי במהירות.
שקט.
דממה. שום קול. עיניו של רואי הפכו מופתעות, ולאט לאט התכהו והפכו ללא ברורות.
הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי, ותוך שניה רואי קם ממני, לבש בוקסר ויצא מהחדר.
בכי. כאב. עזיבה.
קברתי את ראשי מתחת לשמיכה ובכיתי בשקט, מתכנסת בעצמי ונותנת להשפלה ולכאב להכות בי. ברור שהוא יעזוב אותך, שהוא לא ירצה אותך, מה חשבת לעצמך, אריאל? את בת שמונה עשרה וחצי, ואת בהריון ממנו. הוא בן עשרים ואחד, הוא צעיר מדי בשביל ילד, וגם את.
אני לא יודעת כמה זמן שכבתי מתחת לשמיכה ובכיתי, אבל אחרי כמה זמן שמעתי את דלת החדר נפתחת, ויד הסיטה את השמיכה מפניי.
רואי הביט בי בעיניים כהות ומפחידות, שהתרככו לשניה ושוב חזרו לרצינות שלהן,
"הבאתי בדיקת הריון, קומי ותעשי אותה." רואי אמר בקול רציני. משכתי באפי וקמתי מהמיטה, רואי שם בידי את בדיקת ההריון ואני הלכתי לכיוון השירותים, רואי צעד אחרי. נכנסתי לשירותים, סוגרת את רואי מבעד לדלת.
עשיתי את בדיקת ההריון בזריזות, הורדתי את המים וחיכיתי לתוצאות.
סמיילי חייכן. סמיילי חייכן וקורן, שצוחק עליי, ואומר "את בהריון! חה חה חה!".
יצאתי מהשירותים וזרקתי על רואי את בדיקת ההריון, הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי,
"עכשיו אתה מאמין?!" צעקתי בכעס. הוא היה צריך הוכחה? מה, הוא חשב שאני באמת אשקר לו בנושא כזה?
"אריאל-"
"תעזוב אותי." הדמעות הכתימו את לחיי, סובבתי את גבי אליו וחזרתי לחדר. נשכבתי במיטה ובכיתי בשקט.
לפתע הרגשתי את המיטה זזה, ואת גופו של רואי קרוב אלי.
"כמה זמן את יודעת?" הוא הסיט את השמיכה מפניי. עיניו היו רכות. השפלתי את מבטי לרצפה,
"מהיום שעשיתי בדיקות דם איתך, כי דאגת בגלל שהתעלפתי." אמרתי בשקט.
"אוקיי." הוא לחש וליטף את הלחי שלי,
"איך נתת לעצמך להמשיך לעשות את כל האימונים, אריאל? זה יכול לפגוע בתינוק." קולו היה רך ואוהב, ואני הבטתי ברואי בהפתעה גמורה. הוא אפילו לא כועס? הוא… דואג לתינוק.
"לא ידעתי שאתה רוצה להשאיר אותו." לחשתי בשקט והבטתי ברואי בחוסר הבנה. רואי חייך חיוך רך,
"הפלה לא באה בחשבון, נכון?" הוא שאל. הנהנתי. לא רציתי לעשות הפלה, גם בגלל שזה להרוג ילד, וגם בגלל שזה יכול להשפיע על ההריונות הבאים שלי.
"אז נמסור לאימוץ." הוא לחש. הבטתי בעיניו, ובאותו הרגע אהבתי אותו יותר מכל דבר אחר בעולם. הצמדתי את שפתיי לשפתיו ברכות והדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי,
"אתה מדהים. מדהים. מדהים." לחשתי בהערצה.
"אבל את לא תוכלי להמשיך להיות בצבא, אריאל. אני אצטרך לדווח על ההריון הזה." רואי אמר בקשיחות. זה אומר שאני לא אוכל להיות בגדוד קרקל. שהחלום שלי פשוט התרסק.
"אבל-"
"לא, את לא נשארת בטירונות. את בהריון, אריאל." הוא אמר ברצינות. הנהנתי באיטיות והשפלתי את מבטי.
"היי, ישחררו אותך מהצבא ותוכלי לעבור לגור כאן, איתי. בסדר? אני אחזור כל סוף שבוע ואנחנו נהיה ביחד." הוא אמר ברכות, ואני הנהנתי באיטיות. הוא נשאר בצבא. הוא לא יגיד שהילד שלו.
הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי, כל גופי התקשה. ציפית למשהו אחר, אריאל?
"אני אוהב אותך," שפתיו של רואי נשקו לשפתיי בעדינות, שפתיו ירדו לבטני ונשקו לה,
"אני אומר שזה בן." הוא ליטף את בטני באהבה ורכות. לחיי האדימו,
"זאת בת. אני מרגישה את זה." צחקקתי בשקט.
לפתע רגליי פוסקו, ורואי היה בתוכי.
"נדון בזה אחר-כך."
***
חזרנו לבסיס. הצלחתי לשכנע את רואי שיתן לי שבוע אחרון בבסיס, למרות שזה היה לא קל בכלל.
הוא עצר את הרכב מחוץ לבסיס ואני התכוונתי לצאת מהרכב, אך רואי תפס אותי בידיו והצמיד אותי אליו,
"אל תעשי יותר מדי ספורט, אל תתישי את עצמך, אריאל. יש לך ילד ברחם, תשמרי עליו." ידו ליטפה את הלחי שלי ואני הנהנתי במהירות והצמדתי את שפתיי לשפתיו לנשיקה קצרה, ואז יצאתי מהרכב. פזלתי לכיוון הבטן שלי,
"חסר לך אם את גדלה יותר מדי."
***
"אריאלי!" טל קפצה עליי בחיבוק ואני צחקקתי בשקט וחיבקתי אותה בחזרה. רז גלגלה את עיניה ויצאה מחדר הגיבוש.
"אני צריכה לדבר איתך," אמרתי בשקט. אני חייבת לספר לטל שאני בהריון, ושמשחררים אותי מהצבא.
"אוקיי, בואי." התיישבנו בצד החדר גיבוש, בזמן שרואי נכנס לחדר עם בחורה אחת, חדשה. לא ראיתי אותה כאן. היא הייתה יפה, עם שיער שחור גולש ועיניים כחולות גדולות. ו… טוב, עם גוף של דוגמנית צמרת.
מי זאת, ולמה היא נכנסה עם רואי לחדר גיבוש?
"מה רצית לספר לי?" טל שאלה בחיוך רגוע. נשמתי עמוקות וסיפרתי לה. היא הייתה נראת מבוהלת, אך במהרה היא הבינה ושאלה אותי מה רואי חושב על כך. אמרתי לה שהוא פשוט מדהים, ושהתגובה שלו לא הייתה צפויה בכלל.
"ואוו, ממש זכית, אריאלי." טל חייכה חיוך קטן. הבנתי שמשהו לא בסדר.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה. טל נאנחה מעט,
"אני וערן נפרדנו." הדמעות ביצבצו בעיניה.
"אוי, טלוש," חיבקתי אותה ברכות וניסיתי להרגיע אותה. היא אהבה את ערן, אני בטוחה בזה.
"זה בסדר, במילא לא היינו הרבה זמן ביחד, זה משהו שאני יכולה לוותר עליו." היא משכה באפה, ואני חייכתי חיוך עקום במעט,
"את תהיי בסדר. שתינו נהיה בסדר." הבטחתי לה, ולפתע הרגשתי יד על זרועי,
"אריאל," שמעתי את קולו של רואי. הרמתי אליו עיניים תוהות,
"אני צריך לדבר איתך." עיניו הבריקו, ואני הנהנתי וקמתי מהרצפה.
נכנסנו למשרד של רואי והוא מיד נשק לשפתיי באגרסביות.
עצרתי אותו,
"מי זאת החברה החדשה שלך?" שאלתי בהתעניינות.
"מי? סתיו?" הוא נשק לצווארי.
"זאתי עם השיער השחור והעיניים הכחולות…"
"כן, זאת סתיו." הוא מלמל אל צווארי.
"היא יפה, לא?" שאלתי. רואי לא חדל לנשק את צווארי,
"אני יודע? אולי…" הוא מלמל לתוך צווארי.
"היא באמת יפה." אמרתי. רואי הרים את מבטו אלי והביט בי בשאלה,
"מה יש?" התעצבן. משכתי בכתפיי.
"נראה שהיא מחבבת אותך." אמרתי בפשטות, למרות שמבפנים בערתי מרוב קנאה.
"ו?" שאל בחוסר הבנה.
"אנחנו במערכת יחסים רצינית, נכון?" שאלתי בשקט.
"אני לא יודע… נראה לי." רואי מלמל. מההתחלה הוא היה נראה מהורהר, אבל עכשיו הוא כבר הדאיג אותי.
"נראה לך? מה זה אומר, שלא נגעת באף אחת אחרת מהפעם הראשונה שבה נישקת אותי?" קולי רעד מעט.
"ברור שלא נגעתי באף אחת-"
"אז למה אתה מתנהג ככה?" עכשיו כבר התחלתי לבכות. הגיוני שיש לי הורמונים משתוללים כבר בשבוע שלישי?
"כי קשה לי לחשוב שהולך להיות לי ילד, אריאל!" הוא צעק. בשלב הזה כבר ייבבתי וקברתי את ראשי בין ידיי, רק כדי לא להביט בו. שנאתי שהוא צעק עליי, זה היה קשה מדי.
"אריאל-"
"לזיין מישהי אחרת יעזור לך? אז בבקשה, תהנה!" ניסיתי להדוף אותו ממני, אך הוא נשאר לעמוד מולי ועשה את הדבר הכי לא צפוי- חיבק אותי. קברתי את ראשי בחזהו ובכיתי. הוצאתי את כל התסכול שלי מההריון הזה. זה נשמע נוראי, איך אישה יכולה לא לרצות את הילד שלה?
הוא הרים את ראשי, הבטתי בעיניו.
"אני בחיים, אבל בחיים, לא אגע במישהי אחרת, שיש לי את האישה הכי יפה בעולם כאן לצידי." הוא נשק לשפתיי ברעב, ואני כרכתי את ידיי סביב צווארו.
"אני אוהבת אותך." לחשתי לשפתיו.
"אני אוהב אותך, יותר מכל דבר אחר."