כל כך שונים – פרק 40 ואחרון: חלק א'

נקודת המבט של שירה:

אלידור פתח בריצה מהירה שהדפה אותי הצידה.
לקחו לי כמה שניות להתאפס על עצמי ולאחר מכן, החלטתי לקחת את הרגליים שלי ולצאת אחריו.
אין לי זמן להתמרמר.
הוא עלול לפגוע בדנינו ואני חייבת להרגיע אותו.
נכנסתי לחדר המדרגות וירדתי במהירות תוך כדי שאני מנגבת את דמעותיי.
יצאתי מהבניין וראיתי אותו רץ לכיוון המחששה.
התחלתי לרוץ אחריו בניסיון כושל להדביק את הפער.
כשהגעתי לשם, עצרתי בכדי להסדיר את נשימתי. הרמתי את מבטי וראיתי אותו אוחז באצבעותיו בגדר המקולף כשגבו מופנה אליי.
חיכיתי שהוא יסתובב אליי, לא העזתי להתקדם אליו.
" אני כזה דפוק, " הוא פלט פתאום.
" כזה דפוק שלא ראיתי את זה קודם. " הטון שלו השתנה למופתע יותר.
הוא הסתובב אליי.
הבגדים השחורים שלו התמזגו עם החושך וניתן היה להבחין רק בעיניים הירוקות שלו.
" רק דבר אחד אני לא מבין. " הוא אמר ועצר מעט.
" למה עשית את זה? " הוא הסתכל לי בעיניים.
הסתכלתי עליו ארוכות ואז השפלתי את מבטי. הידקתי את לסתי בחוזקה.
הרגשתי שוב את הדמעות מאיימות לרדת ולא רציתי בזה.
הוא פלט גיחוך.
" רגע אחד אני יושב איתך על הגג, שופך בפנייך הכל, כאילו את הבן אדם היחיד שמבין אותי בחיים האלה ומרגיש הכי טוב בעולם. וברגע אחר… "
" את אומרת שהנשיקה שלנו לא עשתה לך כלום, שהדברים שאמרתי לך לא חשובים בעינייך, שזה לא יילך בינינו?! " הוא הרים את קולו והחל להתהלך במקום.
הרמתי את ראשי ועקבתי בעזרת עיניי אחריו, מופתעת מהמילים שיוצאות לו מהפה.
– " מתי אמרתי לך את הדברים האלה?! "החזרתי לו באותו טון, מנסה להבין מאיפה נולדה השטות הזאת.
" אז זהו שלי לא אמרת את זה, " הוא עצר במקום.
" שמעתי אותך מדברת עם אלה בחדר אוכל. " הוא המשיך.
אלה?
ניסיתי לחזור אחורה ולשחזר את השיחות שלי איתה.
אני בטוחה במאה אחוז שלא אמרתי את הדברים האלה ובטח שלא על אלידור.
הפעם האחרונה שדיברתי איתה הייתה בכלל על הנשיקה עם דנינו…
רגע.
אז הוא חושב שדיברתי עליו?
– " זה לא נכון! " אמרתי ברגע שעשיתי אחד ועוד אחד בראש והבנתי שעל זה הוא התעצבן.
" אני לא מאמין שאת עוד מנסה להכחיש, אני הייתי שם! אני! " הוא שם את כף ידו על החזה.
" אלידור… " הוא לא נתן לי להמשיך.
" ואת זה שהתנשקת עם דנינו. גם את זה את תנסי להכחיש? " הוא אמר בעילבון.
כאב לי.
הרגשתי שהוא מטיח בי את כל מה שהיה סגור אצלו.
" התייחסת אליי כאילו אני איזה עוד בובה שלך ואת מחליטה מתי בא לך לשחק בי ומתי לא, "
– " אבל זה לא ככה! " צעקתי והרגשתי את הקול שלי נשבר.
" זה כן ככה. זה תמיד היה ככה… " הוא הסתכל עליי והתחיל ללכת.
– " למה אתה בורח כל הזמן? " עצרתי את הליכתו ועמדתי מולו.
" למה? את עוד שואלת?! " הוא אמר בזלזול ופנה ללכת.
באותו רגע עצרתי אותו בגופי ונישקתי אותו.
אני לא יודעת אם עשיתי את זה כי התגעגעתי למגע שפתיו או כי הוא עיצבן אותי או כי רציתי להשתיק אותו.
מה שבטוח, אחרי שהתנתקתי ממנו הוא הביט בי ושתק.
– " עכשיו אתה מוכן להקשיב לי? " שאלתי.
הוא נאנח, העיף מבטו אל הסביבה ולאחר מכן החזיר מבטו אליי.
– " השיחה שלי עם אלה לא הייתה עליך, " התחלתי להגיד.
הוא קימט את מצחו.
" אז? " הוא שאל כלא מבין.
– " דנינו." אמרתי והסתכלתי עליו.
– " זוכר את היום שירדתי לשכבה שלכם? " שאלתי.
" שאמרת שהשירותים שם יותר נקיים, נו… " הוא זירז אותי.
– " כן, " הוא הצליח להוציא ממני חיוך קטן.
– " כשעליתי בחזרה, פגשתי את דנינו. הוא התחיל לפתוח בפניי את הרגשות שלו וקרה שהוא נישק אותי. לא בגדתי בך. " אמרתי בשקט והנחתי את ידיי על חזהו.
" אז זה הוא שנישק אותך? " הוא שאל בנימה סלחנית ובלע רוק.
" ועליו דיברת כשאמרת שהנשיקה בינכם לא עשתה לך שום דבר? " הוא הוסיף.
– " כן מטומטם, אני לעולם לא אבגוד בך. " גיחכתי וכרכתי את ידיי סביב צווארו.
הוא חיבק אותי.
" אני מצטער, " הוא לחש והטביע את ראשו בצווארי.
" על הכל. " הוא הוסיף.
– " יש לך מזל שאני אוהבת אותך, קנאי אחד. " הרמתי את ראשי ובילגנתי את שערו.
" קנאי? אני לא קנאי. מי קינא בכלל מה יש לך? " הוא אמר בביטחון גמור.
– " כן בטח " צחקתי והשתחררתי ממנו.
" טוב, אני קנאי. זה מה יש… " הוא אמר כשהתחלצי להתקדם למבנה.
" אבל מה אמרת לפני שאמרת שאני קנאי? " הוא שאל.
– " שום דבר " אמרתי בחיוך והתקדמתי לכיוון המעלית.
לחצתי על הכפתור שמזמין אותה והמעלית נפתחה מייד.
" אה אה אה " אלידור אמר בשלילה וחסם לי את הכניסה.
מאסתי מלהתנגד לו ונשענתי על הקיר.
המעלית נסגרה ועלתה לקומה השנייה.
" עכשיו… מה אמרת לפני שאמרת שאני קנאי? " הוא שאל שוב והתקרב אליי.
– " אני אוהבת אותך. " נכנעתי והוא חייך.
הוא עטף אותי שוב בעזרת שתי ידיו והרגשתי את החום שלו שהיה כל כך חסר לי.
" גם אני אוהב אותך שירה שלי. " הוא אמר וליטף קלות בידיו על לחיי.
הוא הסתכל בעיניי ולאחר מכן עיניו גלשו לשפתיי.
הוא רכן אליי ונישק אותי.
זה היה הרגע הכי קסום בחיים שלי.
הרגשתי שכל הבעיות בינינו נפתרו, הריחוקים האחד מן השני הסתיימו, כל האגו נעלם וזה היה פשוט אנחנו. שירה ואלידור.
שמעתי את דלת המעלית נפתחת וזה לא עניין אותי.
צעדים מתקרבים נשמעו והבחנתי ברגליים העומדות מולינו.
ניתקתי את שפתיי משפתיו של אלידור והסתובבתי בכדי לראות מי זה.
אלידור הסתכל גם הוא.
המנהל.
" סליחה, אני מפריע? " הוא שאל.
– " כן, אתה מפריע. " אלידור אמר וחזר אליי.
" אוי אני מצטער אבל שירה, אני צריך אותך. " הוא אמר ויישר את מבטו אליי.
– " קרה משהו? " שאלתי תוך כדי שאני מנסה להזיז ממני את אלידור.
" כן, האמת שכן. את עצורה בגין מכירת סמים בשטח הפנימייה. " הוא אמר ואחז במרפקי.
מה?