יש לאן לברוח: פרק 2

עבר שבוע מהניצחון של טיילור. כל יום ראיון אחר, הקלטות, מסיבות, פאפרצי.
בקיצור אין פרטיות. לא יצאתי עם טיילור לשום מקום. אני שונאת שמצלמים אותי ואני כמובן לא מוכנה להצטלם בקטגוריית ׳החברה של טיילור גיימס זוכה אקס פקטור׳. ממש ממש ממש לא. בשום אופן לא. מנסיבות אלו לא באתי איתו לראיונות, מסיבות, או כל מקום אחר. נאלצנו להפגש רק בבית שלי. או שלו.
וכמובן שאני מעדיפה את שלי.
מן הסתם.
בדיוק סגרתי את הכפתור במכנסי הג׳ינס הצמוד שלי, לבשתי את החולצה של הבית קפה שאני עובדת בו עם הסמל בצד. נעלתי סנדלים ובדיוק הטלפון שלי צילצל.
״איפה הוא, לעזאזל?״ מילמלתי בעודי מחפשת אחר הרעש- צלצול הפלא שלי.
״קימברלי ,״ זה היה קולו של כריס, אחי התאום המאומץ. או שבעצם אני זאת המאומצת.
אני מאומצת. אמא שלי מתה בלידה ואבא שלי התאבד ישר, אגואיסטי מצידו כאילו לעזאזל היא מתה אבל השאירה חיים אחריה. מה אני כלום? טוב, זה לא משנה. אני לא מכירה אותו, אולי הם ההורים שלי אבל אין לי כלכך רגישות אליהם. בכל אופן לא הכרתי אותם בחיים.
ההורים של כריס בדיוק היו בבית חולים, אמא שלו-שלנו- בדיוק ילדה אותו, הם שמעו על המקרה בבית חולים וכנראה חשבו לעצמם ׳היי, אולי נאמץ אחות תאומה לכריס?׳ כן, רעיון לא רע בכלל.
אז אנחנו אחים תאומים מאומצים.
סוג של.
אם אתם כלכך דקדקניים, אז יש בנינו בדיוק 18 שעות ו-34 דקות למעוניינים.
״היי כריס, הכל טוב איתי. תודה שאתה מתעניין אח גדול. מה איתך?״
״איתי הכל טוב, השאלה היא; האם הכל טוב איתך אחות?״
״כן, למה שלא יהיה?״ שאלתי בפשטות.
״לא יודע, את רואה טלויזיה או שומעת רדיו במקרה?״
״לא. למה?״
״הו, יודעת מה? חכי דקה, אני בדיוק חונה את הרכב שלי ונכנס לבית.״
״אוקי. אבל מה קרה כריס?״ שאלתי בסקרנות. הוא קצת מוזר.
קצת יותר מידי.
״דקה אחת, קימברלי.״ אמר וניתק. הוא שאל אם אני רואה טלוזיה, יש משהו בטלויזיה.
משהו שאני צריכה לראות.
חיפשתי מהר את השלט של הטלויזיה בין הכריות של הספה. הנה אתה. תפסתי אותו, כיוונתי אותו לכיוון הטלויזיה והדלקתי אותה.
״תודה, אחות.״ כריס צץ משום מקום וחטף לי את השלט מהיד. ״ את חייבת לראות את זה.״ הוא אמר ונכנס לתוכניות המוקלטות.
זה היה ראיון של טיילור.
״באמת? כריס? חשבתי משהו יותר רציני מראיון של טיילור. לעזאזל, הלחצת אותי.״ אמרתי ונחתתי על הספה, נשענת עלייה לרווחה.
״חכי אחות, תראי את זה.״ הוא הריץ את התוכנית ועצר. המראיין וטיילור צחקו בדיוק ואז המראיין של את טיילור: ״אז, כריס. שאלת השאלות; מי זאת הגברת הזאת?״ והוצג במסך הגדול מאחוריו תמונה שלי ושל טיילור מתנשקים. התמונה שלנו מהגמר, כשהוא ניצח ועליתי לבמה לנשק אותו.
הסמקתי קצת כשקלטתי שכולם ראו את התמונה הזאת.
״הו, אהמ.. זה שום דבר. סתם ידידה שהפריזה קצת…״ טיילור אמר וצחקק עם המראיין.
״הו, אז הבחוצ׳יק שלידי פנוי, אה? אתם שומעות בנות?״ המראיין צחק וכל הבנות צעקו בהתרגשות מופרזת. יותר מידי מופרזת למישהו שרק לפני שבוע ניצח באקס פקטור. מי ישמע.
אוקיי, כנראה אני צריכה להניח את זה בצד ולהתעסק בעיקר פה; טיילור אמר, ואני אצטט: ׳סתם ידידה שהפריזה קצת.׳ אני לא רוצה לצאת קנאית כלכך אבל, מזה אמור להביע?!
בעוד שמאתיים שאלות התרוצצו במוחי, וקצת מין כאב קטן בלב מציק, כריס כיבה את הטלויזיה ושאל: ״ לזה התכוונתי אם יש משהו, קרה משהו בניכם?״ כריס מעולם לא אהב את טיילור אז זה קצת משונה לראות אותו שואל על הנושא ׳קימברלי וטיילור׳.
״ממתי אכפת לך ממנו בכלל?״ שאלתי בתוקפניות. אוי, מה זה? קצת משונה לי אבל נראלי יצא לי דמעה מהעין. ממתי הברזיות שלי שם נפתחות? בפעם האחרונה שאני זוכרת שבכיתי זה היה בחטיבה, היה לי גשר וכולם צחקו, כן ילדים סתומים, בכיתי כמו דפוקה כשחזרתי לבית. אבל כריס היה לצידי, ואמר לי לדמיין אותם בתחתונים של דורה. זה היה יום מצחיק. מאז כריס עזר לי לעבור את כל תקופת החטיבה, בתיכון היה יותר טוב. הוא תמיד היה האח המגונן הזה, עד עכשיו. למרות שאני בת 21.
לעזאזל, 21 והוא לא משחרר ממני.
״היי, עוגיפלצת שלי, הוא אדיוטי. אוקיי?״ כריס אמר ברכות והתקרב אליי, ניגב את שתי הדמעות שיצאו לי בעיניים. הדבר היחיד שעבר לי בראש זה:
חבר ראשון.
שנה וחצי זוגיות.
אהבה ראשונה.
לעזאזל, חבר ראשון שלי.
״די, אני לא יכול לראות אותך בוכה ככה.״ כריס אמר ומשך אותי לחיבוק ענק בתוכו. ״הוא פאקינג חמור שמזיין גמלים אוקיי? בובה שלי, די.״
אחרי עוד כמה יבובים שלי על כריס, ונסיונות שלו לנחם אותי ולהגיד לי כמה הוא מזויין, הטלפון שלי צילצל.
״זה הוא, כריס.״ משכתי באפי כשראיתי שטיילור התקשר.
״את רוצה שאני אדבר איתו?״
״לא.״ נשמתי נשימה ארוכה ועניתי.
״דובי שלי…״
״מה?״ קטעתי אותו בקרירות.
״ראית, אה?״ שאלה אדיוטית במיוחד.
״כן, כמו כמעט כל המדינה. אתה יודע, לא רציתי לפספס ראיון של חבר שלי.״ אמרתי בעוקצניות.
״אני נשבע לך, נסיכה שלי, הם אמרו לי להגיד ככה. נשבע לך.״ הוא אמר. והאמת, שהיה נשמע גם די אמין. אבל כמובן שאני אשאל את השאלה המתבקשת: ״למה?״
״כי לא ראו אותך כל השבוע בשום מקום, לא פאפרצי, לא ראיונות. כאילו בלעה אותך האדמה.״ הוא נאנח. ״אני אוהב אותך, דובי שלי, תביני, זה היה הכרחי. ככה הם אמרו לי לעשות.״
״למה לא יכלתם להגיד את האמת פשוט?״
״את יודעת איך זה, מעדיפים מישהו רווק יותר.״ הוא עצר לרגע. ״אני לא רוצה לאבד אותך, דובי שלי.״ והנה, שוב. כרגיל. אני אכנה לו, אני אכנה למילים היפות שלי. כי איןמלי שליטה. במיוחד לא כשהוא מדבר ככה.
״אוקיי…״ לחשתי. רציתי לקבור את עצמי. תפסיקי להיות כזאת סלחנית, קימברלי!
״אה, אז הכל טוב בנינו?״ הוא נשם בהקלה. ״יופי. נסיכה שלי, אני חייב לזוז. אני אבוא בערב. אוהב אותך.״ אמר במהירות וניתק.
״גם אני…״ מילמלתי. למרות שאני יודעת שהוא לא שומע. הוא ניתק.
״אז? מה קרה?״ כריס שאל בהתענינות.
״זה כלום, הם אמרו לו להגיד ככה.״ הוא הנהן הינהון מוזר.
״את רוצה טרמפ לעבודה?״
״כן.״