יש בך מה שאין לאף אחת אחרת.

פרק
ישבנו בחדר המנהל אני, רון, עילאי וניצן.
"עילאי לך אני רגיל" אמר המנהל ויכולנו לשמוע את רון מצחקק "אבל רון אתה רק הגעת, ממך ציפיתי ליותר" רון השפיל מבט ועילאי חייך.
"בנות? לא חשבתי שתבואו מתישהו לכאן!" נאנח המנהל. "אפשר לדעת בקצרה איך הגעתם למצב של מכות??"
כולם התחילו לספר את מה שקרה לפי הנקודת מבט שלהם וכל מה ששמעו היה צרחות כל המילים נבלעו בתוך מילים אחרות ולא היה אפשר להבין.
"די! ניצן ספרי מה קרה, רק ניצן" אמר המנהל בצעקה והדגיש את ה-רק ניצן.
ניצן סיפרה בקצרה ובמדוייק את מה שקרה, מאז שראינו את רון ועד למכות.
"הבנתי. רון ועילאי תישארו, אתן יכולות ללכת. אבל חכו בחוץ" הנהנו שנינו כמו רובוטיות ויצאנו.
אני וניצן פשוט ישבנו והעלנו עונשים שהוא יתן לנו אבל בתכלס לא עשינו כלום, אבל בתור חבורה אנחנו בהחלט אשמות.
הבנים יצאו מחייכים.
"הוא לא העניש אותנו" הסביר רון.
"למה הוא השאיר אותנו?" שאלה ניצן
"הוא אמר שבהתחלה הוא רצה להעניש את כולנו אבל בסוף לא." שוב הסביר רון. הייתה אווירה מביכה טיפה אז בשביל לנסות לשבור את הקרח הצעתי שנחזור לכיתה כולם הסכימו איתי חוץ מניצן שרצתה להשיאר קצת לבד בחוץ, הלכתי לכיתה שלי ועילאי ליווה אותי עד הכיתה.
"אתה בסדר?" שאלתי אותו כשנעמדנו ליד הכיתה.
"כן כן אל תדאגי, השאלה פה אם את בסדר" חייך אלי
"אתה לא יכול לעשות את זה יותר!! אתה משגע אותי" אמרתי לו וחיבקתי אותו תוך כדי
"סליחה" לחש לי ונישק את השיער שלי. עמדנו ככה מחובקים חמש דקות בערך, עד ששיר עברה והרגשתי רע להתחבק לידה איתו אז מהר שיחררתי תחיבוק והיא עברה והשפילה מבט.
"סליחה" אמרתי לעילאי, הוא חייך וחזר לחבק אותי עד הצילצול.