"יש בך מה שאין לאף אחת אחרת"- פרק ארבע

•מנק' המבט של שירי•
ישבתי עם העיניים שקועות בטלפון וקירבתי את הכיסא לשולחן, בעודי לוגמת מהאייס קפה שקניתי. מולי הייתה מונחת קערת סלט ביצים, שתכננתי לאכול לפני שאני אלך למאי. לקחתי כמה ביסים מהסלט, לפני שמישהו פנה אליי.
"הכיסא פנוי?" שמעתע קול קורא מעליי, וצל גדול כיסה את גופי. הרמתי את ראשי בלי טיפת חשק מהטלפון, והופתעתי לגלות מולי את תומר.
"הו, היי שירי." הוא חייך אליי בנחמדות. הוא לבש חולצת טריקו כחולה עם מכנסיי ג'ינס כהים, ונעליי נייק גבוהות. משקפי שמש היו מוחזקות על חולצתו.
"היי, תומר." חייכתי באילוץ. "מה אתה עושה פה?" שאלתי וניסיתי לא להיות גסה מידי כלפיו.
"אני פה עם חברים, את מוזמנת להצטרף." הוא סובב את ראשו לעבר חבריו שקראו לו, וצעק להם לחכות בשקט.
נופפתי לאוהד, שזיהיתי והוא חייך אליי לשלום.
"נראה לי שאני אוותר, אני אלך. נראה אותך בסביבה." חייכתי והפשלתי את מבטי לעבר קופסת סלט הביצים הלא גמורה. זרקתי אותה אל תוך האשפה, בעודי לוקחת לגימה מהאייס קפה.
"נראה אותך בסביבה." שמעתי את תומר לוחש לעצמו לפני שהייתי הרחק מימנו.
החלטתי להתקשר למאי, חייגתי את המספר המוכר. אחרי כמה שניות בודדות היא ענתה לי "הלו?" קראה כולה קורנת משמחה.
"היי מאמי, מה קרה שאת ככה שמחה?" שאלתי לא מעודכנת בכלל.
"וואי יפה שלי, בואי אליי היום חייבות להשלים פערים!" ענתה לי והרגשתי שהיא חייכה חיוך קל.
"מעולה." מילמלתי לעצמי, היא ניתקה.
חזרתי הביתה והופתעתי לגלות את אחי, דניאל, עם המדים הירוקים והבלויים של הצבא. קפצתי עליו בחיבוק ענק לפני שהספיק להשחיל מילה קטנטנה.
"דניאל!" צעקתי אליו, ולא הפסקתי לחייך לשניה.
"פיציתת." קרא אליי בחיוך רחב. דניאל כבר שנה וחצי בצבא, והוא חוזר רק מידי פעם, הוא משתחרר עוד חצי שנה.. הקשר שלי עם הוריי הוא לא משהו, הם כמעט לא בבית אני לא מרגישה שהם באמת מחוברים אליי. ואני באמת מרגישה שאני מחוברת לדינאל יותר מכולם במשפחה, כשהייתי יותר צעירה הוא היה כמו אמא ואבא ביחד בשבילי. ואני באמת מעריכה אותו. ישבתי ודיברתי עם דניאל במשך זמן רב,
"תקשיב דניאל קבעתי עם מאי להיום אני ממש מתנצלת." ניסיתי לא להיות גסה ולפגוע בו, שאני הולכת ונפגשת עם חברה שלי בזמן שלא ראיתי את אח שלי חודש וחצי!!
"אחותי," אמר בחיוך נחמד וקטן.
"זה בסדר גמור תהני אני אראה אותך יותר מאוחר. אני יוצא עם חברים ואני פה לשלושה ימים אז יש זמן." הביט בטלפון שלו לשנייה והחזיר את מבטו אליי.
"בסדר." עניתי לו. "תבלה." הוספתי בציחקוק.
חיבקתי אותו פעם אחרונה, ורצתי לחדרי. צבע החדר שלי היה בצבע סגול שמנת עדין בגוון של תכלת. היו רשומים עליו כל מיני ציטוטים באנגלית, שנהגו לחזק אותי, או ציטוטים מצחיקים שתמיד נהגתי לקרוא אותם שוב ולחייך. באחד הקירות, היה מצוייר בענק שני בלונים, שבבלון אחד היה כתוב
'Okay?'
ובבלון השני 'okay.'
צבע התקרה היה צבוע בצבע כחול כהה חזק, כמו שמיים בלילה והיו מצויירים עליו כוכבים יפים.
מיטתי הונחה בפינת החדר, ולצידה מדפים עם ספרים שנהגתי לקרוא לפני שנרדמתי, ושידה ליד המיטה שהנחתי שם את הטלפון. ליד מיטתי הונח שולחן בצבע לבן עם כל מיני עיטורים בצבעי שחור, זה היה שולחן שעליו הנחתי תמיד את המחשב, מול מיטתי הייתה תלויה הטלוויזיה שלי.
לבשתי עליי קרופ טופ, בצבע לבן שבאמצע יש כפתורים שחורים, ג'ינס ארוך בצבע שחור עם קרעים, ונעלי וואנס כחולות. איך אפשר בלי וואנס?!
השפרצתי עליי בושם, סירקתי את שיערי ואספתי אותו לצמה,
ירדתי במדרגות בזריזות "יצאתי." זורקת לעבר דניאל שישב עם חברים בסלון. וטורקת את הדלת אחריי. נכנסתי למכוניתי ונסעתי לעבר מאיצ'וק. לאחר מספר דקות הגעתי לבית שלה,
"שלום שלום." צעקתי ברחבי הבית מצפה שמישהו יענה.
"שירשור." חיבקה אותי חיבוק הדוק.

•מנק' המבט של מאי•
שירי הגיעה, ופתאום שמחה התמלאה בליבי, כמה שהתגעגעתי למכוערת הזו.
"בואי." סימנתי לה לבוא אחרי.
נכנסו לחדרי. החדר שלי הוא דיי רגיל, בצד החדר היה שולחן סגלגל ועליו הונח המחשב נייד שלי, ושם אני עושה את שיעורי הבית שלי. בסוף החדר נמצאת מיטתי ומולה תלויה טלוויזיה כמו כל חדר. על הקיר היו מצויירים ציורים שלי. נוטלות, ינג ויאנג, קשת בענן וכל השטויות האלה. התקרה הייתה צבועה בצבע לבן בהיר בהיר. והקיר עצמו היה סגלגל מתאים לשולחן.
אני ושירי התיישבנו על המיטה,
"יש לי כל כך הרבה לספר לך." נאנחתי.
"אני מצטערת שהתרחקנו." הוספתי בחיוך קטן, מתנצל ומלא בעצב.
"זה בסדר, גם אני מתנצלת." ליטפה את גבי בחיוך מנחם.
"בקיצור," לקחתי נשימה גדולה. "אני ואוהד ביחד." אמרתי הכל ברצף בלי לעצור.
לא הצלחתי להבין את מבטה. הסתכלתי במבט מתחנן, שתתמוך בי, שתבין אותי, שתגיד לי שזו החלטה נכונה..
"מה?" שירי שאלה בהלם, ועינייה נפערו.
"אני ואוהד ביחד." בלעתי את רוקי. חשתי בלבול לרגע, למה היא כל כך בשוק? יכול להיות שהיא לא תומכת במערכת היחסים שלנו?
"אבל… מאמי, אתם מכירים בקושי שלוש ימים." היא מלמלה בבלבול ועדיין לא עיקלה את זה.
"שלוש שבועות." תיקנתי אותו והיא הביטה אל תוך עיניי. עינייה הירוקות שידרו משהו שלא הצלחתי לפענח לא משמה כמה קשה ניסיתי.
היא הביטה בי במבט קר וקשה, לפני שחייכה חיוך גדול ואמיתי.
"דארלינג." היא צחקה ועטפה את ידייה סביבי לחיבוק. "אני כל כך שמחה בשבילך יואו."
"מה, באמת?" שאלתי בהלם, והרגשתי כאילו אבן נפלה מליבי. רק שירי יכולה להגיד לי שהיא לא בעד היחסים שלי ושל אוהד, ואני הפרדת מימנו. כי שירי היא הילדה שאני הכי סומכת עליה.
"עכשיו תורי!" ציחקקה שירי.
"גו פור איט בייבי." צעקתי בקול פרחי, שגרם לשתינו לצחוק בקולי קולות.
"אז בקיצור, אחרי המסיבה שלי מצאתי את עצמי במיטה שלי עם איזה ילד שאני בכלל לא מכירה." עצרה לרגע.
כיווצתי את גבותיי, ונבהלתי קצת. "הוא עשה לך משהו?!" הרגשתי מבולבלת ומלאת דאגה.
"לא לא. חכי עד הסוף." אמרה לי צוחקת עליי, על זה שנבהלתי.
"הוא הסביר לי שלא קרה כלום בינינו, והוא ראה במסיבה שהייתי ממש שיכורה אז הוא עשה לי טובה והעיף את כולם מהבית וגם! סידר אותו, וכשהייתי שיכורה ביקשתי ממנו להישאר איתי כי לא רציתי להיות לבד, אז הוא נשאר. והוא ממש מתוק ואוף." אמרה הכל בבת אחת.
לאט לאט חיוך גדול נפרס על פני. חיוך מאוזן לאוזן.
"וואי אחותי." המשכתי לחייך.
"אם את לא עושה משהו אני אתחיל להתערב!!" אמרתי באיום מזויף.
שירי ציחקקה למשמע דברי.

•מנק' המבט של תומר•
"מה אחי," אוהד קטע אותי מלחשוב על שירי. "מה חדש אצלך? על מה אתה חושב כל כך הרבה?"
"על איזו ילדה אחת." מלמלתי בלחש והשפלתי את ראשי. "כאילו, אחי היא ממש מושלמת. יש לה עיניים ירוקות כאלה ושיער שחור חזק. ראיתי אותה במסיבה אתמול."
"או לה לה." הוא צחקק בקול וגרם לי לנקוב בו את מבטי במבט רציני שגרם לו לגחך.
"מה שם הילדה?" הוא שאל וניסה להישאר רציני. "היא נשמעת מוכרת."
"שירי." עניתי התמימות.
"שירי?" הוא צעק את שמה, והביט בי בהלם.
"אמ… כן?" שאלתי בבלבול ונשענתי קדימה. "למה?"
"זאת הילדה שהיה לה יום הולדת. היא ממש עדינה אז תזהר לגביה.

•מנק' מבט כללית של הבנות•
מאי התחילה להוציא לקים, איפור, בייביליס, חטיפים פחיות אנרגיה, (אקסל, בלו וכו') ועושות מיני פארטי.
"לחיי הרווקות המזעזעים של שירי." צעקה מאי בעודה מרימה את הפחית למעלה ומתחילה לצחוק.
שירי הביטה בה, ותקעה לה מבט רציני ואדיש. וגיחכה.
אחרי כמה שניות, הדלת נפתחה.

•מנק' המבט של אוהד•
החלטנו להתקפל, אני ותומר נסענו לכיוון הבית של מאי. של החיים שלי.
פתחנו את דלת חדרה הלבנה,
וראינו אותן שם שותות אקסל והבטנו בהן במבט רציני.
הן לא קלטו שנכנסו.
הלכתי מאחורי מאי, וקפצתי עליה.
"שירי הצילו!!!! עב"ם נחת עליי!!" צעקה ברצינות.
"ימפגרת זה אני." צחקתי, אז היא קלטה אותי ונרגעה.
נשקתי לשפתייה ושיחקתי בשיערה.
"אהובתי." מילמלתי לתוך שיערה.
"מה קורה?" שאלתי מחייך.