ירח אפל -פרק 6-

אני נכנסת לכיתה מבולבלת,30 תלמידים ואדם בגיל העמידה נועצים בי ובטיילר מבטים…
אני משפילה את מבטי נבוכה מתשומת הלב,בחורה בלונדינית עם חצאית קצרצרה מגחכת ,כאשר אני עוברת על פנייה,ושמה לי רגל במטרה להכשיל אותי.
טיילר מניח יד על שיפולי גבי דוחק בי להמשיך הלאה אל המקומות האחרונים בכיתה.
המקומות של המפסידנים,אני מתיישבת במקום הקרוב ביותר לחלון, טיילר יושב בצד השני.
המורה מתחיל לדבר:
"טוב כמו שאתם יודעים התקופה הזאת היא התקופה המשמעותית ביותר בחייכם,עכשיו זה הזמן שלכם לשנות את עצמכם הסביבה שלכם,ולבחור מי אתם רוצים להיות!"
מספר בנים גדולים ומגושמים צוחקים אומרים הערות בוטות, המורה פונה אליהם.
"ברנדון אתה רוצה אולי לשתף את כולנו במה כל כך מצחיק אותך?…",המורה מפנה את שאלתו לאחד הבחורים הגדולים.
"איך אתה יודע איך קוראים לי?!" הבחור שואל בהפתעה.
המורה מחייך "טוב זה קל אני יודע הכל עליכם,שיננתי את התיקים שלכם בעל פה,אני יודע כל פרט קטן על החיים שלכם…",הכיתה עוצרת את נשימתה לרגע.
"אבל אני רוצה שמהיום תצרו לכם "תיק" חדש ,תשנו את השם שלכם לטובה,כמו שאמרתי לכם תבחרו מי להיות,ובתמורה אני אמחק מהזיכרון שלי כל פרט לעברכם!"
אני נדהמת מהגישה של המורה.
"טוב בד"כ ימי התיכון עוברים וברוב הזמן אנשים לא מכירים אפילו את האדם היושב לצידם,אנחנו הולכים לעבור שנתיים יחד,אז אני רוצה לשנות את זה!,אנחנו נעשה הכרות.
ואני הראשון…קוראים לי אדם לרמן,אבל אתם יכולים לקרוא לי אדם,עכשיו אנחנו נתחיל את הסבב" .
אני נאנחת זה מה שהיה חסר לי שכולם ידעו איזה שונה אני מהיום הראשון!.
טיילר שכנראה מבחין בלחץ שלי מחייך אליי,"אל תדאגי הוון,הכל יהיה מעולה…", אני שואבת
מעט ביטחון מדבריו,וצופה בנערים ובנערות המציגים את עצמם בזה אחר זה.
רובם מזכירים לי את הילדים המתנשאים והשטחיים שלמדו איתי בעבר.
אותן בלונדיניות ,בעלות שיזוף מלאכותי,,עקבי פלטפורמה וחצאיות קצרצרות.
אותן נערים שלא יכולים לאייט מילה פשוטה ושכל מה שמעניין אותם הוא פוטבול ומעודדות.
מדי פעם אני מצליחה לגלות כמה תלמידים חובבי מנגות,וספרים שאשמח להכיר.
הסבב עובר במהירות ובלי ששמתי לב זהו תורו של טיילר להציג את עצמו.
זה טוב ורע!,זה טוב כי עכשיו אכיר את טיילר קצת יותר.וזה רע כי התור שלי מגיע מיד אחריו.
טיילר קם הוא מדבר במהירות,אבל איכשהו אני מכושפת נראה שעל כל הבנות הוטל כישוף.
הוא מספר איך עבר לגור בעיר לא ממזמן ואיך נהג לטייל ברחבי העולם עם הוריו…הוא כובש את כולם עם קולו החם וסיפוריו נשמתי נעתקת,וברגע זה הוא נועץ את עיניו הירוקות בעיניי,ואני יודעת שיהיה לי קשה להסב את מבטי.
הוא גומר לדבר ועכשיו כולם מביטים בי…"שיט" אני מסננת בלחש וקמה.
עיניהם של כולם יוצרות בי חורים אני רועדת מעט ומתחילה לדבר.
"קוור…אייים…לי הוון יוניבברס" אני מגמגמת,אני רואה את החיוכים הלגלגנים שלהם ן…
דלת הכיתה נפתחת ברעש ,ההמולה הקטנה גורמת לכולם להפנות את מבטם ממני.
לרגע אני מאושרת מההפוגה אבל ברגע שאני רואה מי עומד בכניסה,אני ממהרת להוריד את החיוך.
בכניסה עומד הסיוט המהלך שלי!,האופנוען מהגהנום.
הוא מעביר את מבטו על פני הכיתה ואז עיניו פוגשות את עיניי הם תופסות אותי לא מוכנה,הוא מביט בי לשבריר שנייה שנראה כמו נצח,ואז מפנה את מבטו,חיוך מרוצה נמרח לפתע על פניו,אך נעלם קליל.
"או אני מאוד שמח שברוב טובך, הסכמת להצטרף אלינו מר קלו סייל",המורה אומר בציניות לנער האופנוע(החלטתי לקרוא לו כך לבינתיים).
נער האופנוע מחייך באופן מעצבן למורה.
"אין לך על מה להודות העונג כולו שלי!" אני מגלגלת עיניים רוב הכיתה צוחקת והבנות מגרגרות בהנאה לנוכח דמותו.
"אם אתה חושב שאתה מלך השנינות,אני חושב שאתה צריך לבדוק את עצמך.."המורה משיב בכעס.
"אני לא חושב שאני שנון אני בטוח בזה,אבל מה שיותר נכון להגיד הוא שאני תאווה לעיניים…בניגוד לכמה אחרים" הבחור קלו או איך שלא קוראים לו אמר בגאווה.
"אתה מלא בחשיבות עצמית זה מה שבטוח" המורה אמר בלי טיפת חביבות.
"ובצדק" קלו הוסיף.
"שב במקום שם…"המרה אמר בעייפות ,קלו חייך בניצחון והחל לעשות את דרכו לסוף הכיתה.
הבנות דחפו את הבנים שיושבים לצידן,והחלו לעלות הצגה שלמה של פטטתיות לשמה.
"אתה יכול לשבת כאן…!","אתה יכול לשבת לידי!" הקריאות נשמעו מרחבי הכיתה קיי עבר ליד הבלונדינית שניסתה להכשיל אותי קודם לכן,הוא העביר את אצבעותיו על שערה וקרץ לה,היא חייכה את החיוך המושלם שלה.
הוא עבר אותה והתקדם ישירות לעברי,אוי לא!,נאנקתי.
כעת הוא עמד לצידי."את לא היית באמצע להציג את עצמך ילדה?!" הוא אמר בטון מזלזל
"מה בלעת את הלשון,את לא יכולה לדבר?,או שזה בגלל שאת מתרגשת מנוכחותי!",הוא צחק.
אגרפתי את ידיי,וגייסתי את כל כוח הרצון שלי כדי לא להכניס לו אגרוף לפרצוף "המושלם" שלו.
"הייתי באמצע להציג את עצמי,עד שאתה באת והרסת את הכל,ואם אתה קורא לזה שאני מתאמצת לא להקיא אלייך,התרגשות,.אז בסדר .הפלרטוטים הנמוכים שלך והבדיחות הלא מצחיקות שלך,ריגשו אותי מאוד!"אני עונה לו ושומעת סדרה של גיחוכים.
"תראו מזה,הילדה הקטנה יודעת לענות" הוא מגחך.
"כן הילדה הקטנה יודעת לענות ופעם הבאה שעוד תגנוב לי את החנייה תמצא את עצמך באזיקים"
הוא מחייך אלי בשובבות מנסה להתגרות בי,"או אזיקים מישהי פה שובבה!".
"מה?!,זה לא האזיקים מהסוג שאתה חושב עליו סוטה!"אני מסמיקה מכעס ומעוד משהו.
"בכל מקרה קוראים לי הוון יוניברס,התחביבים שלי הם :קריאה,כתיבה…הספרים האהובים עליי הם ספרי מיתולוגיה יוונית,וספרי שרלוק הולמס…
ומה שאני שונאת זה בחורים אגואיסטים,נרקיסים,חצופים,לא מנומסים,שחושבים שהם יותר טובים מכולם!"במשפט הזה הסתכלי ישירות עליו…הוא נראה משועשע וזה הרגיז אותי.
"יש לך עוד מחמאות בשבילי או שסיימת?!" הוא שאל אותי.
"לבינתיים סיימתי" אמרתי והתיישבתי במקומי.
הוא חייך והתיישב במקום הצמוד ביותר אליי.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי אותו בכעס.
"יושב במקום היחיד שנשאר" הוא אמר בתמימות מעושה.
"טוב, אני מקווה שאתם מרוצים מהמקומות שלכם,כי אלו המקומות הקבועים שלכם עד סוף השנה!"המורה אמר.
"מה?!!!" צווחתי,באותו רגע שנאתי את המורה לרמן שנאה עזה.
"הולי קראפ", סיננתי לא מספיק שאני תקועה במושב באחורי עד סוף שנה אני גם תקועה עם הדביל הזה.
"למה לקלל?!" קלו אמר בזעזוע מזויף ,"אנחנו הולכים לכייף את ואני,שותפה לשולחן!"
הוא גיחך וידעתי שהסיוט האמתי רק התחיל.