ירח אפל -פרק 5-

רצתי לאורך המסדרון הארוך,שואפת ונושפת,שואפת ונושפת….
הכל היה פשוט מושלם.
אני הגעתי בזמן,לבשתי את חולצת המזל שלי,קיבלתי תכשיטים חדשים,
שמתי שפתון…
ופתאום משום מקום הגיע "האביר על האופנוע האדום",לקח לי את מקום החנייה,וכמעט
גרם לי לזעזוע מוח.
פשוט מושלם!,ממש סיפור מהאגדות.
כשאני אמצא אותו,הוא ישלם על זה,הוא יצטער על הרגע בו הוא נולד…",אבל למה הוא
נראה לי מוכר?.
לפי מיטב ידיעתי,אין לי ברשימת החברים-חולי נפש, פסיכופתים,שרוכבים על אופנועים אדומים.
לא,אין לי אף חבר שעונה על ההגדרות הללו.
אוף למה אני בכלל חושבת על הדביל הזה?!,יש לי צרות יותר גדולות ממנו.
זה היום הראשון ללימודים,אני מאחרת, אני כועסת,ואני מזיעה.
כל החששות שלי קמו לתחייה.
בעודי מהרהרת במזלי הרע,פתאום התנגשתי במישהו,והועפתי אחורה.
מצוין!,הפעם השלישית שאני מתנגשת היום.
פעם ראשונה-זה היה אבא,פעם שנייה-מזוכיסט על אופנוע,ומה עכשיו,פעם שלישית גלידה?!.
בעודי משפשפת את אחורי בכאב,יד הושטה לעברי.
"את בסדר?,אני ממש מצטער,זאת אשמתי"קול נעים בקע מפיו של האלמוני.
הרמתי את ראשי כדי לראות את הדובר.
נער גבוה בעל עור בצבע זית עיניים ירוקות חתוליות ושיער שטני,שהזדקר על ראש בהפגנתיות.
הוא חייך וגומה קטנה התגלתה בצידי פיו.
אחזתי בידו,והוא משך אותי לעמידה.
"תודה!,ובקשר להתנגשות מקודם,זאת לגמרי אשמתי,לא שמתי לב לאן אני הולכת…אני
לגמרי שלומיאלית"
הוא צחק."אני דווקא שמח שהתנגשתי בך,ראיתי אותך מוקדם יותר הבוקר,וממש התחשק לי להכיר אותך"
"אז בחרתה בדרך הטובה והישנה,להתנגש בדברים,ואז להציג את עצמך."אמרתי בעודי מנסה להסתיר את הסומק העז ,שהציף את פניי,מופתעת מנימת דיבורו הישירה.
אף פעם לא דיברו איתי ככה כשווה אל שווה,תמיד הייתי המוזרה בקבוצה,גם מבחינה חיצונית,וגם מבחינה אנלקטואלית.
"דרך אגב קוראים לי טיילר,אבל את יכולה לקרוא לי טיי" הוא הושיט את ידו כמחכה ללחיצה.
היססתי לרגע ,ולחצתי את ידו,"ולי קוראים הוון,אבל אתה יכול לקרוא לי הוון",הוא גיחך.
"תגידי,כאב לך?"הוא שאל,"כאב לי מה?" הבטתי בו בבלבול.
"כאב לך שנפלת מגן עדן?"הוא גיחך,גלגלתי עיניים.
"זה המשפט הכי ישן ונדוש בספר!"השבתי וצחקתי,מהדרך שבה פלרטט בקלות
הוא הפסיק לצחוק ואמר ברצינות תהומית.
"הוון את באמת מלאך"נבהלתי לרגע מההבעה על הפנים שלו.
הוא התפקע מצחוק,"היית צריכה לראות את הפרצוף שלך".
"חה,חה,חה, ממש מצחיק"הוא חייך החיוך שלו היה כ"כ מדבק שאני חייכתי גם.
"את תלמידה חדשה?",הנהנתי,"גם אני,תראי לי רגע את מערכת השעות שלך".
הושטתי לו את הדף המקומט שהיה המערכת שלי. הוא חייך ברגע שראה אותו.
"מצוין!,אנחנו לומדים באותה כיתה,ויש לנו כמעט את אותן שעות.
בואי אחרי נכנס לכיתה ביחד"
הוא לוקח את התיק שלי מידיי ומניח אותו על כתפו במחווה אבירית.
"זה בסדר…אני יכולה לסחוב אותו בעצמי"אני ממלמלת.
"שטויות ,זה פיצוי על זה שהפלתי אותך, בואי שלא נאחר "
אנחנו מתקדמים,כשאנחנו מגיעים ללוקר,אני מבחינה בדמות מוכרת,זה הוא הנער מהחנייה.
כעת שאני קרובה אליו אני רואה אותו ביתר בירור.
הוא היה גבוהה,עורו היה בצבע שמנת וחיוור,הוא לבש חולצת v לבנה וקצרה,שהדגישה את קווי המתאר,החטובים של גופו.
הוא לבש מכנסי גינס שחורים,שערו היה שחור ופרוע ונפל על עיניו בעדינות.
שפתיו היו מלאות,עיניו היו פשוט מדהימות כחולות וקרות כמו מי האוקיינוס התכולים.
הרגשתי שאני יכולה לטבוע בעיניים האלה.
כעת הוא הבחין בי. מבט כעוס ונחוש על פניו.
באיחור של דקה הבנתי מאיפה הוא היה מוכר לי,זה היה הוא…. הנער מהחלום.
אותה יציבה ,אותם כתפיים נחושות וגאות. אותו שיער פרוע.
החלום תמיד הסתיים באותה נקודה,בחלום מעולם לא ראיתי את פניו.
אבל כעת ראיתי את אותן פנים יפיפיות באופן לא נורמלי,שהביעו עוצמה וכוח ,ובו זמנית היו עדינות ופגיעות.
הוקסמתי ממנו. הסתכלתי שוב על פניו.
אבל נרתעתי,פניו לא היו עוד נעימות כמקודם,מבט כועס עיוות אותם.
מיד נזכרתי מיהו,הוא היה לא אחר מאשר האופנוען המטורף שכמעט התנגש בנו,הוא היה הסיבה לאיחור שלי,לכעס שלי…להכל.
הוא זה שהפך את היום שלי מנפלא לגרוע,הוא זה שנעלם לפתע בלי להתנצל אפילו.
הסתכלתי לו ישר בעיניים ,נעצתי בו מבט כועס, רווי שנאה.
הוא נראה לרגע מופתע,כאילו לא ציפה ממני לכעס.
-איך זה שכל לילה במשך חודש,חלמתי את אותו חלום בדיוק?,שנעצר תמיד באותה נקודה?.
איך זה שמעולם לא ראיתי את פניו של הנער?

****ולמה לעזאזל ,הנער שמופיע אצלי כל פעם בחלום,זה הוא!!!!!?*****