ירח אפל -פרק 4-

-נקודת מבט הוון-
*******************************
"אבא אתה יכול לנסוע קצת יותר מהר מזה…."נאנקתי בתסכול.
"אני נוסע כבר על 70 קמ"ש,10 קמ"ש מהמותר,עוד יכולים לעצור אותי.",הוא מגחך.
"אבא,זה לא מצחיק,אני לא מבינה, מה שווה התפקיד והתג שלך,אם אתה לא יכול באמת להשתמש בהם.
אתה לא מפקד המשטרה העירונית של כל ני יורק,זה לא הופך אותך לבוס של העיר,או משהו בסגנון?!"
"אתה לא יכול לחרוג פעם אחת מהכללים,בשביל הבת התמימה,החכמה,המקסימה והמתוקה שלך?" אני מעפעפת בריסיי בניסיון לחקות את גור הכלבים הקטן שלנו.
"אם,בתמימה ומקסימה,את מתכוונת ללקסי, אז הייתי שמח להפר כמה כללים,אבל את יודעת שרק שנה הבאה היא עולה לכיתה י',וגם אז אני בטוח שביום הראשון היא תגיע 30 דקות לפני הזמן,אז אין לי ממה לדאוג!".
"אבא!",זעקתי במחאה.
"מצטער הון,אבל חוק זה חוק,ואף אחד לא חורג מהכללים,במיוחד לא אני.
חוץ מזה,זה מסוכן אנחנו עלולים להתנגש במישהו."אבא אמר בקולו הסמכותי
"מה שבאמת מסוכן,זה מה שמחכה לי מעבר לשני הרחובות האלה.
אתה יודע,אחת מהסכנות הידועות ביותר למין האנושי,חוויות טראומתיות,פצעים,צלקות.
גם אחרי שלושים שנה,יש אנשים שעדיין לא חזרו לעצמם,יש אפילו כאלה שאיבדו את שפיותם."
"אם את מדברת על האנשים שראו את בסי השכנה בבקיני ,אז אני מסכים,אין חוויה יותר טראומתית מזו".
גלגלתי עיניים.
בסי הייתה השכנה הזעפנית והשמנה שלנו,היא התלוננה על כל דבר שזז,וזאת אומרת שהיא בעיקר התלוננה עליי…היא הייתה בת חמישים בערך,אבל נראה היה כאילו היא יצאה מתקופת האבן.(המורה שלי להיסטוריה,אף פעם לא אמר לנו שלנשים בתקופת האבן היו זרועות מלאות בנקבוביות,וזקן),אוח הצטמררתי רק על המחשבה.
"אבא אני מסכימה אתך,שלראות את הגברת בסי בבקיני זאת חוויה טראומתית,אבל לא יותר טראומתית מתיכון."
אבא נאנח,"מתוקה,אם את רוצה,אני מוכן לשים את הצ'קלקות, אבל לא יותר מזה!"
********************************************************************
מתברר שהצ'קלקות דיי עשו את העבודה,ברגע שהפעלנו אותן,הכביש נחצה ל-2 .
ממש כמו בקריעת ים סוף,כל המכוניות נתנו לנו לעבור.
אני אפילו לא בטוחה שזה חוקי ,אבל בכל אופן זה היה שווה.
טוב חוץ מהעובדה,שכל מי שחלפנו על פניו,חשב שאני אסירה נמלטת,או איזו רוצחת סדרתית.
לבסוף הגענו לחניה של ביה"ס החדש שלי:"המוסד הלימודי על שן לותר זילברשטיין"
שבליל כל הקדושים האחרון,הוחלפה האות ת' באות ז',
ומאז נקרא שמו:"המוסד הלימודי על שם לוזר זילברשטיין".
סוף סוף ,שם שמייצג באמת את מהות התיכון.
אבא מצא חנייה ממש מול השער,חנייה פשוט מושלמת.
הוא הוריד הילוך,והמכונית התקדמה לעבר החנייה…
אבל פתאום משום מקום,צץ אופנוע אדום,שנסע במהירות מסחררת.
לעבר,לא אחרת מאשר החנייה שלנו.
אבא בלם בפראות ברגע האחרון,עפתי קדימה חטפתי מכה שאני לא חושבת שתעבור בזמן הקרוב.
ניסיתי לפתוח את עיניי,אך כאב חד ומסמא פילח את ראשי.
לאחר מספר דקות של התאוששות הצלחתי לפתוח את עניי.
ולנגד עיניי נגלה מחזה מכעיס ומוזר כאחד.
האופנוע שלפני רגע כמעט דרסנו,חנה בצורה מושלמת,במקום החנייה שלנו!.
רוכב האופנוע,ירד בשאננות,מהאופנוע האדום ,שנראה כאילו נלקח ישירות מהשאול.
הוא החל לעשות את דרכו לעבר בניין הכיתות,כאילו כלום לא קרה,כאילו הוא לא גרם לכמעט תאונה הזאת,כאילו לא גנב את מקום החנייה שלנו.
יצאתי מהרכב וטרקתי את הדלת אחרי בכעס .
אבי עשה בדיוק כמוני על פנינו אותה ארשת כועסת.
ההבדל היחיד הוא,שאני הייתי מהירה יותר,לפני שאבי הספיק לפתוח את פיו,שטף של צעקות ומספר קללות יצא מבין שפתיי כמו נהר.
"מה אתה חושב לעצמך!,אפילו לא אכפת לך,חתיכת מ…"לפתע נעצרתי היה משהו מוכר
בעמידה שלו,בשרירי ידיו ובגופו החטוב לא ממש ראיתי את פניו אבל…
אבי ניצל את ההפוגה הקצרה ופתח אף הוא בשטף של צעקות ואיומים.
יש יתרון בזה שאבא שלך הוא מפקד משטרה,הוא נושא אתו זוג אזיקים לכל מקום .
אבא התקדם בהחלטיות לעבר הנער,אבל הנער לא עצר,הוא המשיך ללכת בנחת לעבר הביה"ס.
שמענו רחש מוזר מכיוון המכונית,וכשהחזרנו את מבטינו לשביל,
הנער נעלם.