יער

היער הדומם השמיע מידע פעם קולות קטנים של פיצוח. עלים ועצים נעים ברוח של לילה. בקרחת יער רחוקה עמד איש כבד גוף וכבד לשון, לידו אישה דקה שיערה החלק מתבדר ברוח הקלילה
שניהם מביטים בביקתה, למעשה מה שנשאר מהביקתה. יסודות חרוכים של זכרונות ואהבות.
למה? שאל הגבר
כי כך אני עושה ענתה
אני זוכר, כך פגשתי אותך פעם ראשונה. אז שרפת בית במרכז העיר. משום מה חשבתי שלא כך איתי. אמר הגבר, מביט על היסודות המעשנים ותוהה אם הוא יכול לתקן
היא התבוננה בו, אל תנסה, אתה חכם, תמשיך, אפילו אם זה אני ששרפתי. אומרת לו
הוא כרע לקרקע הלחה מטל. כך, זו הבחירה שלך? הוא שואל
אינני יכולה להתמודד עם זה יותר, ענתה ישירות.
כן.. כך חשבתי, אני נישאר ביער. זה הבית שלי עכשיו, אני פה. אמר
אני עוזבת, לחשה, לא יכולה להשאר. אתה תהיה בסדר.
הוא התבונן בה. כבר ניחש קודם שהוא זה שישאר לבד בסוף. אני אחיה ענה לה.
פיצפוץ נוסף עלה מהבקתה, תשמור אותנו בסוד? היא מבקשת. הוא יודע מה היא מבקשת. כן, אני אשמור. הוא ענה, ואת?
לא, היא ענתה. אני אעשה מה שאחליט. הוא חייך חייוך עצוב, כמו תמיד. נעיצת מסמר אחרון בליבו. תודה הוא ענה לה. היא לא הבינה…
אני צריכה ללכת אמרה
והוא חייך
קצב ליבו מואט
הוא לא יספר לה שהוא יודע למה
למה היא שרפה
למי היא הולכת
היא ביקשה ממנו להסתכל פעם בעתיד, אז הוא ראה, ונראה שלמרות שניסה לעשות הכל כדי לשמור על הבקתה עדיין היא נשרפה.
אנחה שקטה, זמנו הגיע
היא עיפעפה בעינה היפות משאירה צלקות קטנות של זכרון בליבו
לא משלמים על אהבה בכאב היא אמרה לו
כן, הוא ענה, מילותי שלי נגדי. אני הכאב. כבר לא האהבה.
רגליה התחילו ללכת
מוסרת לו מידי פעם עקבות, לא מסתתרת, פשוט הולכת. סוגרת קופסא נוספת.
הוא התבונן בה הולכת, סערה מתגבשת מעל ראשה.
כשעוד שמעה קרא לה אהובה
היא התעלמה
אז שתק.
צוחק
על בחירה
ואשליה