יעל\ אלין- פרק ראשון

אלין

אלין, בעודה מתארגנת, התחילה לחשוב על ההשלכות של העניין. איך זה יגמר. ומה עם ההורים. והפנימייה.ויעל ו… ראשה הסתחרר והיא נפלה. כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה בעיות! וללכת אחרי השד של השטן ממש לא יעזור לצאת מזה. ללכת למסע מסביב לעולם רק יעצור את הבעיות לכמה זמן? שנה? ואז הכל יחזור כמו בומרנג. ואת זה היא למדה. מניסיון, בשר ודם. וקרובת משפחה רחוקה שעשתה הכל כדי לגאול אותה מייסוריה. מיד אחרי ה"טיפול" היא תלך, לכיתה של יעל. לשלוש שנים, ט',י' ויא'. ויעל תלך לפנימייה שלה. אבל מה יקרה ליעל? ואולי היא תשפיעה לרעה על הפנימייה, או לטובה? אולי ישכחו אותה?

אלין לא ידעה מה לעשות. זה תוכנן שנה מראש. כל כך הרבה הושקע!
ואי אפשר לפרוש כרגע. מה היא לא עשתה כדי לחיות על פי ספר. כל חייה עברו כך. ורק כנגלתה יעל. נגלה לה עולם חדש. אחר, אכזרי יותר, מאכזב יותר. כמו יער קוצים ענק. שעם אתה נכנס, זהו. לך תצא מזה. יעל עברה אותו. וחזרה מלאת שריטות. גם כאלו, וגם כאלו. אלין פחדה לצאת לתוך היער הזה. היא אהבה את יעל. אבל היא לא האמינה שהיא וויתרה על הכל! אבל אשכרה הכל בשביל לעזור לה. לעזור לה לשכוח מכל הצרות. להתחיל מחדש, אין לה מושג איך הכיתה החדשה תיקח אותה… ומה יקרה. והכל כל כך לא צפוי ומוזר. ואין אפשרות חזרה ו…! אלין מצאה את עצמה יושבת על מיטתה, ודמעה זולגת על לחייה. היא ניגבה אותה, בעדינות. שערה החום נכנס לעייניה, וגרם לעוד כמה דמעות לזלוג. היא הסתכלה לעבר חדרה, כמו בפעם האחרונה שהיא רואה אור שמש. ארון כחול חצי פתוח נגלה לעייניה. על הרצפה שלוש כריות סגולות מונחות מסודרות. ומתחתיהן שטיח עגול בצבע תכלת. שולחן לבן, ועליו הכל מסודר בכזה סגנון,מוזר. שאף פעם לא היה אצל אלין בחדר- הכל מסודר ויפה, ומיטתה הירוקה היא זו שבלטה הכי בחדר. ירוק בהיר ואולי אפילו קצת דהוי. אלין, ליטפה את מצעי המיטה. להרגיש את זה בפעם האחרונה, זו הרגשה מוזרה. היא ידעה שהיא תחזור לאותו הבית, עם יהיה מקרה חירום, או שהיא תחליט לחזור לאותו הזמן בו היא הייתה סתם ילדה. היא רצתה לדעת איך זה להיות בכיתת מחוננים. אך זה! איך זה כל כך הרבה דברים שיעל אפילו לא העריכה! מכל סיפוריה היא התחילה להבין, כמה טוב לה! ואלין ראתה כמה נצצו עייניה של יעל כאשר היא סיפרה על הפנימייה, על האזור. ואפילו על הטיולים השנתיים, יעל קפצה. כשאלין הזכירה בחצי מילה את רואן. יעל התחילה לזגג ולקפוץ. ואפילו לצחוק. היא אמרה "סוף כל סוף אני אוכל לחקור על מונה קצת!" לאלין, זה היה ניראה שפוי כמו חציל. ואף אחד לא אמר שחצילים הם שפויים. אבל אין מה לעשות. למרות שלפעמים אלין חשדה שליעל יש מניעים אחרים להגיע לרואן, היא לא חשבה על זה יותר מידי. עכשיו, הכל נראה כל כך טהור! ואלין הרגישה סתם כתם שחור שמפריע ליעל לחלום את החלומות המתוקים והוורודים שלה. היא הבטיחה לעצמה, שעם יעל תחשבו אפילו חצי מחשבה על רואן, האקס של אלין- יעל מתה! היא אמרה זאת ליעל. אבל יעל הייתה כל כך שקועה בחלומות מתוקים, על צרפת, והפנימייה. שזה לא היה מוסרי אלא חטא להפריע להם.ובעצם- אלין אפילו לא הבינה בעצמה למה היא כול כך לא רוצה שיעל תחשוב על רואן. הרי הם לא חברים יותר- מה זה מפריע לה?… וככול שאלין חשבה על זה יותר, כך היא לא הבינה את זה יותר. אז היא פשוט הניחה לזה, כמו לרוב המחשבות שלה. הדבר היחיד שנשאר הוא לחכות ליעל שתגיע. אם תגיע. מעניין איך עובר עלייה היום? האם היא מכינה את הכיתה שלה לילדה החדשה? או שהיא סתם מתקשרת לחברים משקרת להם בפרצוף כמו תמיד. בטח היא אומרת שהיא מבעה שיער או משהו כזה. אלין גיחכה. הדמעות הפסיקו לזלוג. או התייבשו. או שהיא פשוט הבינה שאם היא רוצה להשתלב בכיתה החדשה- אין מקום לדמעות. אף על פי שיעל אמרה שהיא בכיינית נמבר וואן בכיתה. אלין פשוט לא האמינה לזה. איך הילדה הזו, השמשית והמאושרת- יכולה לבכות בכלל?! אלין ניסתה להרגע. התקף זעם על היום הראשון, זה באמת לא טוב. היא שוב עברה על הרשימה של הדברים שהיא צריכה לבית הספר… זה לא כמו לפנימייה היא חשבה. בפנימייה מאשרים ונותנים הכל חינם אין כסף! ולא צריך לקנות כלום! אף על פי שיעל הזהירה אותה מכך, היא עדיין הייתה מופתעת:
לא אמורים לעשות לה הנחה?! היא המחוננת פה. קצת כבוד!
היא שמעה את אימה מקטרת:"איך אני אמורה למצוא את הכסף לכול זה?! חשבתי שאת הולכת לפנימייה לכול השנה כדי לחסוך לי בהוצאות…! אוי ברוך…" ואלין שתקה. היא כבר הייתה רגילה למילות אהבה כאלו מאימה…
אלין קמה מהמיטה.היא לקחה את המזוודה בשקט בשקט. צלצול הפעמון של הבית. נשמע חזק יותר מהרגיל. אלין פתחה את הדלת ופצחה, כרגיל במילים "בפעם הבאה תיהי יותר בשקט?!" יעל חייכה חיוך מבוייש ונכנסה לבית. בעוד אלין מובילה את יעל לחדרה, אלין שאלה את יעל:«Où
avez-vous dormi?" (איפה ישנת?!) "Vous svez où …" (את יודעת איפה)(זה כתוב בצרפתית) "מה זה אני יודעת איפה?" שאלה אלין, נבהלת. "נו…. אצל דוד שלי!" אמרה יעל, כלא מאמינה שאלין חשבה אחרת. אלין נשפה אנחת רווחה ונפלה בדרמטיות על הכורסה הקרובה. שלמרבה הצער הייתה הישנה והחלודה של סבא שלה. "אל תפחידי אותי ככה!" אמרה אלין. "ותביאי לי מים!" אמרה אלין. יעל ניסתה שלא לצחוק מהניסיון הכושל של אלין להראות מעולפת. ובשביל כך רצה למטבח להביא מים של אקווה מהמקרר. אלין הסתכלה על יעל,ילדה שנראת לה מאוד קטנה, אף על פי שאלין גדולה מיעל רק בשבוע! ועדיין יעל נראתה כל כך קטנה , בכזו צורה מגוחכת! וכך גם הכיתה של יעל , ועוד מעט שלה בסופו של דבר. 20 ילד, מחוננים. משרד החינוך הישראלי עשה מילדים עם קצת שכל צחוק! "אלין, תרגעי, זה ממש לא הזמן להתקף זעם. פעם אחת ביום זה מספיק!" פקדה על עצמה. יעל הגיעה, חולצת הפלנל האדומה של הפנימייה, הייתה רטובה. "כל הכבוד!" אמרה אלין, בעודה גומעת בשקט את המים הקרים. "זה עד כדי כך נורא?" שאלה יעל, בעודה מסתכלת על הכתם הגדול והכהה שעל חולצתה. " נתמודד" אמרה אלין, בעודה מנסה להכניס לזה קצת קור רוח.