יסורי אהבה

ייסורי אהבה
הכרתי אותו כבחור שמח ועליז שתמיד חיפש כיצד לבלות וכיצד ליהנות מהחיים. החיוך לא מש משפתיו, תמיד צוחק ונהנה מהחיים. בחור נאה שמשך אחריו הרבה בנות שהתגודדו סביבו ובקשו את קרבתו והוא דחה אותן, לא רצה בקשר רציני ומשמעותי כי אם רק כדי לנצל את המסכנות ולעזוב אותן לנפשן. מעולם לא נראה עצוב ומעולם לא התלונן כי אם נראה מרוצה מחייו. כך הכרתי את "הנרי", הבחור האנגלי העשיר והמפונק שעזב את מולדתו ומשפחתו כדי לחיות לבדו בארץ, חיים קשים שלא היה רגיל להם בארצו. לאחר השירות הצבאי שכרנו, חדר צנוע בדרום תל-אביב, גרנו יחד. התחלנו לעבוד ולתכנן את עתידנו בארץ הזו שגם לי הייתה חדשה ומוזרה. לא פעם שאלתי אותו על ארצו ועל משפחתו אך הוא שמר על שתיקה ולא גילה לי או לכל אדם אחר את עברו. היה נוהג לומר:
העבר מת עבורי,
אני רואה את עצמי שנולדתי כאן
וכל חיי מתחילים בארץ.
איני רוצה לזכור את העבר"
אך הכול השתנה בפתאומיות כשבאחד הלילות הלכנו לראות מופע של שירה ומזיקה. אחד הנגנים התיישב ליד הפסנתר והחל לנגן קטע עצוב ונוגה.
פניו של הנרי השתנו מיד,
הוא נראה עצוב ומדוכא,
קם ממושבו בפתאומיות
והחל לרוץ בדרכו החוצה כשהוא צועק:
"לא, לא רוצה לשמוע שוב את הקטע הזה!!
די!! די!!
זה מכאיב לי,
זה מעלה את הזיכרונות המרים ביותר בחיי,
אני חוזר הביתה". רצתי אחריו. היה לילה גשום וקר ורוחות עזות נשבו והעיפו כל דבר. הרחובות היו ריקים מאדם כי בלילה כזה כולם מסתגרים בבתים החמים והמוסקים. הגעתי הביתה כולי רטוב, רועד ונוטף מי גשם. דלת החדר הייתה נעולה מבפנים. התחלתי לצלצל ולדפוק על הדלת ומתחנן שיפתח לי, אך לא נשמעה כל תנועה מהחדר. דאגתי לשלומו וחששתי לגורלו, הרבה מחשבות עלו במוחי:
מה קרה לו?
אולי התעלף?
אולי התאבד?
לא הייתה לי ברירה אלה לדחוף את הדלת בכוח ולפרוץ אותה. החדר היה חשוך וקר, ראיתי את הנרי יושב בפינת החדר על הרצפה הקרה ומירר בבכי מר. הדלקתי את האור ואת תנור הנפט והנחתי קנקן קפה שחור ומריר על הפתילייה וניגשתי אליו. ניסיתי לדובבו ולעודדו, אך הוא בשלו לא הגיב וסירב לקום מהרצפה הקרה. התייפח כפי שרק תינוק יכול לעשות והוא כאילו מדבר עם עצמו:
מדוע היה עלי ללכת לשם הערב?
מדוע היה עלי לשמוע את הנגינה הזו,
הנגינה שמזכירה לי את כל משניסיתי לשכוח ולברוח ממנו?
לא, איני יכול לשכוח,
אני זוכר ואזכור תמיד,
אהבתי אותה
ואני אוהב אותה גם היום,
למה? למה?".
בקושי רב הצלחתי להקימו מהרצפה ולהובילו לברז שם עזרתי לו לשטוף את פניו. לאחר מכן תמכתי בזרועותיי והושבתי אותו על המיטה, הגשתי לו את ספל הקפה והוא התאושש מעט אך נשאר שקט ומבטיו מופנים כלפי התקרה, התיישבתי לידו כשאני מניח את ידי על כתפו ושואל בדאגה:
מה קרה לך הניר?
מה מציק לך?
דבר אלי, זה טוב לדבר
ולהוציא את הדברים החוצה
כי אם תשמרם בלבך הם עלולים למוטט אותך,
אני חברך, ספר לי, אולי אוכל לעזור לך".
הנרי הפנה את מבטו אלי ובקול מיוסר אמר:
אתה לא יכול לעזור לי,
אף אחד לא יכול לנחם אותי,
אך איני יכול יותר לשמור את הסוד הנורה שהקפדתי לשמרו כל השנים האלה. אני אספר לך הכל".
הכנתי לו ספל קפה נוסף ואמרתי: "כן הנרי היקר, ספר לי, אני שומע". ואז החל הנרי לספר את סיפור אהבתו הנכזבת:
הקטע המוזיקלי שניגנו הערב הזכיר לי
זיכרונות נהדרים וגם מרים בעת ובעונה אחת,
הוא הזכיר לי את אהבתי ואת אהובתי.
רציתי לשמור את הסוד הזה עמוק בלבי עד שימות יחד עמי.
אך איני יכול לעשות זאת עוד.
תבטיח לי לשמור את הסיפור ולא חגלה אותו לאף אחד:
"אני מבטיח", עניתי. ואז המשיך לספר:
"ראיתי אותה לראשונה כשהייתי יושב במסעדה בלונדון יחד עם חברי הטוב ,ג'אקי. הייתה בחורה בלונדית, בעלת גזרה דקה ונאה, לבשה שמלת משי לבנה וחגרה חגורה בצבע זהב מבריק. פניה נאים, שערותיה הזהובות הארוכות יורדות לה על כתפיה העדינות, לבי החסיר פעימה, כל כך יפה, כל כך נאה. לא יכולתי להפנות את מבטי מפניה. החזירה לנו מבט, עיניה גדולות וצבעם מן תערובת של דבש וכחל ככחול השמיים. המשכנו אני וג'אקי להביט בה, חייכנו אליה והיא החזירה חיוך מקסים שהבליט שיניים לבנות ונאות. ג'אקי ניגש לשולחנה ואמר: "ערב טוב לך עלמה צעירה, אולי תסכימי שנצרף אליך לארוחה?". היא ענתה כשהחיך המקסים לא מש משפתיה: "אם אתם רוצים, בבקשה, אשמח להכיר אתכם". התיישבנו לידה ודברנו על כל נושא שעלה על דעתנו. לקולה היה צליל מתוק של נגינה יפה, היינו מוקסמים ממנה. ידענו כי היא עובדת כפקידה באחד ממשרדי הממשלה וכי היא חיה לבדה עם אביה הגמלאי והחולה באחת הדירות הצנועות של לונדון, וכי רוב זמנה היא מקדישה לטיפול באביה שכה אהבה. נפרדנו לאחר שקבענו שנפגש שנית. ונפגשנו, פעם ועוד פעם. תמיד יחד עם ז'אקי. נוצר קשר הדוק בינינו. ביקרנו כמעט מדי ערב בביתה והכרנו את אביה שהיה אדם משכיל ונחמד שניעם היה לשמוע ממנו על חייו וחוויותיו. יצאנו יחד עמה ועם אביה לטיולים, להופעות ולסרטים. הרגשנו כמשפחה אחת. הרגשתי שאני אוהב אותה. חלמתי עליה ביום ובלילה, כשעיני נפגשו בעיניה, לבי דפק בחוזקה וכל גופי רעד ועיני לא יכלו למוש מעיניה. לא שמתי לב לג'אקי. הרגשתי כאילו הוא לא קיים. כאילו רק אני והיא נמצאים במקום. אהבתי אותה אהבה עזה שלא ניתן לתארה במלים והחלטתי לגלות לה את אהבתי ולבקש מאביה שיסכים לנישואינו. הייתי כמו עיוור שלא ראה, ולא רצה לראות כיצד גם ג'א'קי מוקסם ממנה, לא רציתי לזכור את מבטיו אליה, את צחוקה המצלצל כשהיא יושבת לידו ומשוחחת עמו כאילו הם לבדם. הקנאה הרגה אותי, אך התעלמתי מכל מה שקורה מול עיני. רציתי להאמין כי הקשר שלהם הוא רק ידידות ולא אהבה אך בתוך תוכי הרגשתי שזה לא נכון וכי הם מאוהבים. באחת הלילות, ישבנו בביתם, היא התיישבה ליד הפסנתר וניגנה את אותה נעימה ששמענו הערב. הייתי מוקסם ומאוהב. לאחר שנפרדנו ממנה, פנה אלי ז'אקי ואמר: "מה דעתך על קאתיה (זה היה שמה) האין היא מקסימה? עניתי ביובש: "כן היא מאוד מקסימה". ואז אמר לי את המלים הנוראות שהפכו את חיי לבלתי נסבלים ומוטטו עלי את כל עולמי:
אנו מאוהבים מאוד.
החלטנו לבקש את הסכמתו של אביה לנישואינו,
האין זה נפלא!!".
המלים האלה צנחו עלי כרעם, הרגשתי שאני הולך להתמוטט מול עיניו.
כיצד לא הרגשתי?
כיצד לא רציתי להרגיש כי הם מאוהבים?
כיצד לא חשדתי כשבכמה לילות היה יוצא לבדו ואומר לי כי עליו לבקר חברים. הוא הסתיר ממני את פגשתיו עמה. בסתר לבי ידעתי זאת, אך הכחשתי והשליתי את עצמי שאני טועה וכי קאטיה תהיה רק שלי. ג'אקי המתין לתשובתי ושאל שנית:
"מה דעתך?".
זכרתי כי הוא היה הראשון שפנה אליה, הוא חברי הטוב מאז שהיינו ילדים, כיצד אבגוד בו וכיצד אעמוד בדרכו? נוסף לכך היא אותו אוהבת ולא אותי, גם אם אשליך את החבורות שלנו הצידה ואתחיל בעימות עמו, לא אוכל לעזור לעצמי. ידעתי כי אני הוא המפסיד וכי עלי לקבל את העובדות כפי שהן. הבטתי בו ארוכות כשאני מנסה להעלות חיוך על שפתי ולהראות כשמח לשמע את הבשורה:
"אני חושב שהיא מקסימה ועליך לבקש שא ידה מאביה כבר מחר. אני מאחל לכם אושר ושמחת חיים והנאה מרובה לאהבתכם. מזל טוב". חיבקתי אותו בחום. הודה לי ואחל לי: "אני מאחל לך כל טוב ושיבוא היום וגם אתה תמצא את בת הזוג שתתאים לך ותהיה מאושר".
הייתי אומלל.
אני מאוהב בה עד עומק הנשמה,
כל מבט שלה מרעיד את גופי כולו.
לא ניתן היה להסתיר את מבוכתי בנוכחותם , מבטיי אליה היו עלולים לגלות את אהבתי ואת קנאתי: "המצב הזה חייב להיפסק!" אמרתי לעצמי והחלטתי להתרחק מהם כמה שאפשר על ידי המצאת תירוצים שונים ומשונים. הם נדבקו בי ורדפו אותי כשהם מפצירים:
"לאין אתה נעלם?
אנו אוהבים אותך ורוצים לראותך תמיד".
וביום אחד החלטתי לעזוב את לונדון. עזבתי לכפר נידח ורחוק וניסיתי לנתק את קשרי עמם. הם המשיכו להתקשר ולהפציר בי כי אבוא לבקרם, ואני מתחמק ובורח מהם. באחד הימים קבלתי הזמנה לחתונתם. התנצלתי שאיני פנוי וכי עבודתי אינה מאפשרת לי לעזוב. איחלתי להם מזל טוב ואושר בחייהם". תגובתם הייתה מפתיעה. קבלתי מברק כי הם באים לבקר אותי ברכבת המגיעה לכפר למחרת היום וכי הם מצפים לראות אותי בתחנה. כל הלילה לא עצמתי עין.
מה הם רוצים מחיי?
מדוע אינם עוזבים אותי לנפשי?
לא הייתה לי ברירה. נפגשתי עמם והובלתי אותם לדירתי. הם הודיעו לי כי אינם מקבלים את תירוצי וכי הם דחו את חתונה לשבוע הבא וכי לא יעזבו עד שייקחו אותי עמם כיוון שאני אהיה אורח הכבוד. הם גם הודיעו לי כי לאחר מסיבת הנישואין החליטו לבלות את ירח הדבש אצלי בכפר:
"זה רעיון גרוע! מה יש לכם לחפש בכפר נידח כזה, אני מציע כי תעזבו את הרעיון". שום תירוץ לא עזר. נסעתי עמם והייתי אורח הכבוד במסיבה. ניסיתי להסתיר את מבטי אליה ולהראות כשמח, דבר שעלה לי בהרבה כאב יצער. לאחר החתונה הם הופיעו אצלי בדירה כשהם שמחים וצוהלים. השארתי להם את הדירה ועברתי לגור אצל אחד מחברי. ניסיתי להתחמק מלפוש אותם, ספרתי את הימים והתפללתי ליום שבו יעזבו וכך הסיוט יגמר. היום המייחל הגיע והם עזבו ורווח לי מעט. הרגשתי ריקנות וגעגועים, חששתי שלא אעמוד במבחן אם אפגוש אותם שנית. הזנחתי את עבודתי והסתובבתי בחוסר מעש. את רוב הימים בליתי במיטה כשאני חולה ומרגיש באפיסת כוחות. המכתבים מהם לא פסקו ובהם הם מפצירים בי לחזור ללונדון ולהיות קרוב אליהם. החלטתי לעשות סוף לכל הענווים האלה. החלטתי לנתק לגמרי את הקשר עמם ואת העבר שלי. רציתי לברוח מהם, או אולי לברוח מעצמי ולהתחיל בחיים חדשים. הפתרון היה העלייה לישראל, בלי להודיע להם או למשפחתי הכאן אני. ניתקתי את כל הקשרים ושרפתי את כל הגשרים ועליתי לישראל וחייתי כפי שהכרת אותי, עד ששמעתי את הנגינה הזו. אותה מנגינה שנגנה קאטיה באותו ערב. זה שבר אותי והעלה את כל הזיכרונות שכה רציתי למחוק ולשכוח, כעת אני אבוד".
הוא חזר לשבת על הרצפה כשהוא מתייפח כתינוק. לא יכולתי לעזור לו יותר. מצבו התדרדר מיום ליום. החל לשתות משקאות חריפים, וסמים קשים עזב את עבודתו, התרחק מכל מכריו וידידיו והפך לחסר בית תימהוני ובלתי שפוי. זה אותו תימהוני שאתה רואה כל יום כשהוא מסתובב ברחובות, או יושב בפינה ומקבץ נדבות כשהילדים רודפים אחריו וצועקים: " הנה המשוגע". והוא מתעלם להם ומתעלם מכל המתרחש סביבו. מדי פעם הוא מזמר לעצמו:
"זה אתה ג'אקי?
זה אתה חברי הטוב?
זו את קאטיה?
הידעת כמה אני אוהב אותך?
נתתי הכול בשבילכם,
היו מאושרים!!
אוי, כמה אני אוהב אתכם!!!
האם אתם זוכרים אותי?
האם אתם זוכרים את הנרי?

בית נבללה 1951