ימי הקורונה

ימי הקורונה
אבינעם קליין 0774507516
3.4.2020

שלא כהרגלו בשבועות האחרונים, יצא אורי מביתו לטיול היומי כשבידו ספר, ובמקום לערוך את הטיול היומי המורשה סביב בלוק המגורים עד לטווח של מאה מטרים מפתח ביתו, החל לצעוד לכיוון הגינה השכונתית, למרות הוראת השעה לתושבים להוקיר רגלייהם מגינות ציבוריות. כפות ידיו היו עטויות כפפות לטקס דקיק, ועל סנטרו מופשלת מסכת פנים תקנית, וכל זאת כדי להפחית למינימום את אפשרות ההדבקות בנגיף הקורונה האימתני, שגרם, בפעם הראשונה מאז ימי בראשית, לשיתוק כמעט מוחלט של חיי בני האנוש על פני כדור הארץ. הגינה היתה ריקה מאדם ואפילו קרקור העורבים לא הפר את הדממה המעיקה. התיישב בקצה הספסל האהוב עליו, מול מתקני המשחק לפעוטות, ואחרי מספר דקות בהן סרק במבטו את צמרות העצים שחלקם החלו ללבלב וחלקם עוד לא השלימו את שלכת החורף, הוציא מכיס מכנסיו עט עם דיו אדומה, פתח את הספר, והחל במלאכת ההגהה כדי לתקן בגוף הספר טעויות סופר, טעויות תחביר, שימוש לא מושכל במונחים שונים, וכדי להחליף חלקי משפט שנכתבו עברית במלים אנגליות בצורת ביטוי שתשמע תקינה לאזניהם של קוראים שאנגלית היא שפת אמם. לאחר מספר דקות, ראה בזווית עינו דמות אישה הצועדת בשביל ומתקרבת אליו מימינו; הרים את עיניו מהספר והתבונן בה; גם היא התבוננה בו וחיוך החל להתפשט על פניה שהלך והתרחב ככל שהתקרבה אליו; חייך אליה בחזרה ובאופן אינסטינקטיבי דחק את עצמו לפינה השמאלית של הספסל. הגברת עצרה מלכת במרחק העולה על שני מטרים ממנו, כהוראת הרשויות למניעת דילוג רסיסי רוק המכילים את הנגיף מאדם לחברו, הפשילה את מסיכת הפנים על סנטרה, ופנתה אליו:
"בוקר טוב אדוני, אני צועדת כאן כל בוקר ואף פעם לא ראיתי אותך, למעשה לא נפגשתי באף אדם מאז יצאה ההוראה להדיר רגלינו מממקומות ציבוריים כולל גינות."
"בוקר אור גברתי," ענה לה אורי באותה לשון, "כשהחלטתי להיכנס לגינה חשבתי שאהיה היחיד שמפר את ההוראות ואני שומע ממך שאת עבריינית מועדת…"
האישה פרצה בצחוק וענתה: "הגד אדוני, אני מבינה שדחקת עצמך לקצה הספסל כדי לפנות לי מקום; האם, להערכתך, אם אשב בצידו השני של הספסל ישמר מרחק בטיחות של שני מטרים בינינו?"
"שני מטרים לערך, אבל אני לא אדקדק בקטנות כדי למנוע מעצמי לשוחח פנים אל פנים עם נפש חיה בזמנים טרופים אלה."
"תודה," אמרה האישה והתיישבה בקצה הספסל בהקפידה לא לנגוע בכפות ידיה העטויות בכפפות באיזשהו חלק של הספסל. "כשהתקרבתי אליך, שמתי לב שמיד כשהרמת את עיניך להתבונן בי זזת לפינת הספסל כדי לפנות לי מקום ישיבה, ושמחתי לראות ספר בידיך, עובדה שרמזה לי שיש עם מי לדבר…"
"אורי חייך וענה: "אכן אני אוהב לדבר ובמיוחד עם נשים נאות."
"איזה כיף לי, מחמאה כבר "על הבוקר", אבל אני סתם זקנה; הייתי פעם די נאה."
"אני משוכנע שהיית נאה אחרת לא היית עכשיו כבר לא צעירה, אבל אכן נאה."
"תודה, אתה מנומס," ענתה לו כרומזת שאינה מסכימה איתו שהיא עדיין נאה, והמשיכה: "אני רואה שהספר באנגלית; גם אני קוראת אנגלית."
"התגוררת פעם בארץ אנגלוסכסית?"
"לא, אבל הייתי מורה להיסטוריה בתיכון ולמדתי אנגלית באוניברסיטה."
"אני שמח לשמוע; מיד כשפנית אלי גם אני שערתי שיש עם מי לדבר; עכשיו אני בטוח בכך."
"מה המקצוע שלך?"
"למדתי הנדסה ועסקתי ביבוא."
"אני גרה לבד," נידבה מידע מבלי שהתבקשה.
"גם אני גר לבד," השיב אורי בהביטו אליה בארשת פנים רצינית המביעה חמלה ושותפות גורל, "ומה שמך? שמי אורי."
"שמי נילי."
"שם חמוד."
"ולמה אתה לבד?"
"אני גרוש."
"אני אלמנה."
"הרבה זמן?"
"מעל שנה."
"והיית מאושרת עם בעלך?"
"מאד."
"אני שמח לשמוע; תמיד עשה לי טוב על הנשמה לשמוע על אנשים שחיים באושר."
"אתה רומז לי משהו אבל אני לא אשאל, אם תרצה, תספר."
"את רוצה לקרוא את הספר?" התעלם אורי מהערתה של נילי, "יש לי עוד עותק בבית שאני יכול להביא לך מחר באופן סטרילי; אני אוציא אותו מהארון אחרי שרחצתי ידיים, ואכניס אותו בשקית ניילון שיש לי בבית זה מכבר כך שהיא נקייה מוירוסים."
"זה נורא ואיום מה שקורה בעולם; אני מקווה שאחרי שזה יגמר האנושות תקבל פרופורציות אחרות בהתייחסות לדברים."
"אני מסכים; אז להביא לך ספר?"
נילי גחנה במעט לעברו של אורי וקראה את הכתוב על כריכת הספר; "אני מצרפת אחת לאחת וכיון שיש לך עוד עותק, ושמו הפרטי של הסופר הוא אורי, אני מבינה שאתה כתבת את הספר."
"אכן כן."
"אם כך אני אשמח להפגש איתך כאן מחר באותה השעה ולקבל ממך את הספר; אני חייבת לחזור הביתה, צריכים להביא לי משלוח מהמרכול ואני לא רוצה להעמיד בנסיון איזה אורח לא קרוא בבניין שיחמוד את הקרטון המונח בחדר המדרגות ליד דלתי."
"מחר באותה שעה, נילי; איזה כיף להגות את השם שלך."
"חנפן…; שמחתי להכירך, להתראות מחר."
ביום המחרת קיבלה נילי את הספר. לאחר מספר ימים בהם לא נפגשו אורי ונילי כיון שנילי הצטננה ונשארה בביתה, והשיחות ביניהם התקיימו טלפונית, הגיעו שניהם לספסל שלהם ותפשו את מקומם.
יום חמסין אביבי קידם את פניהם; נילי לבשה שימלה פרחונית, ענדה עגילים זעירים, ומחרוזת לצווארה. גם אורי הקפיד בהופעתו; התגלח למשעי, לבש את בגדי הספורט-אלגנט החביבים אליו, והיזה על עצמו כמות נדיבה של דאודורנט.
"סיימתי לקרוא את הספר; סיפור אהבה יוצא דופן אבל מעניין ומרגש; בקשר לאנגלית, יש לך שפה עשירה אבל פה ושם יש משפטים שהם עברית במלים אנגליות ואם תעביר לי במייל את הטקסט אשמח לתקן לך, כמיטב יכולתי."
"נהדר; אני אעשה זאת, אבל אנא, אל תתאמצי, יש זמן, רק כשיבוא לך תקני משפט אחד או שניים ועשי את זה בצורה שאראה את התיקון; את יודעת איך עושים זאת ב"וורד" ?"
"כן. אמור לי אורי, אם הספר מאפיין את המחבר אז אתה טיפוס רומנטי."
"נכון, אני לא יכול לכתוב על דברים שלא מתאימים לי ולכן לא תמצאי במה שאני כותב רוע לב, מריבות, נקמנות, צרות עין וכו'."
"אבל זה חלק מהעולם שלנו."
"אני מסכים, ולכן גם הוצאות ספרים דחו את הספר שחסר אינטריגות, אלימות, ודורסנות, שחלק מהקוראים יכול להזדהות איתם."
"אבל אתה לא מתייאש, אתה ממשיך לכתוב."
"בוודאי. העדיים שלך מוצאים חן בעיני."
"איך אתה מחליף נושא…; אבל אם כבר,אז איך זה להיות לבד, ולא רק בימי הקורונה, אלא גם קודם?"
"אני מת לחיבוק…"
"אתה קורא מחשבות?"
"לא, פשוט זה מה שאני מרגיש ובא לי לומר לך זאת."
"אז הגיתי רעיון: הבה נצבור לנו אוכל לשבועיים, לא נצא מהבית בתקופה הזאת, לא נפתח את דלת ביתנו לאף אחד, נהייה בטוחים שאנחנו לא נשאים של הנגיף, וניפגש לאחר מכן בבית ונתחבק."
אורי הביט בנילי במבט עורג ואמר:
"אני כבר הולך למרכול, ואלך עוד פעמיים עוד היום כדי לצבור אוכל לשבועיים."
"אתה לא עושה הזמנות?"
"לא, זה משמש לי כספורט לסחוב שקיות כבדות ואני הולך בשעה מוקדמת כשהמרכול כמעט ריק."
"אני עושה הזמנות שמגיעות רק אחרי מספר ימים. אז אני אערוך הזמנה למצרכי מזון שיספיקו לי לשבועיים, וברגע שהקרטונים יגיעו אני אטלפן לך ורק אז תלך למרכול ותשלים את החסר בביתך."
"מצוין; אז בניגוד למה ששרה הזמרת הבריטית ממלחמת העולם השניה: "אנחנו נחזור וניפגש, אינני יודעת היכן ואינני יודעת מתי", אנחנו יודעים מתי רק צריכים לקבוע היכן…"
"אתה יודע לבשל?"
"לא."
"אז ניפגש אצלי."

עבר שבוע מאז הסגר מרצון שכפו על עצמם נילי ואורי, ואורי טילפן לנילי:
"נילי יקירתי, קמתי הבוקר עם חום של 38.2 מעלות; טילפנתי למד"א והבטיחו לבוא בהקדם לקחת לי דוגמית לבדיקת הימצאות נגיף הקורונה בגופי, אז אני מצטער; עכשיו, כמילות השיר, אנחנו גם לא יודעים מתי."
"אני יודעת מתי," ענתה נילי בטלפון בקול מדוד שקט ורגוע. יש לך בדירה חדר נוסף עם מיטה?"
"נילי אהובתי, שלא יעלה על דעתך אפילו! לא רק שאני אצטרך לדאוג לעצמי, אצטרך גם לדאוג לשלומך; אם את מחבבת אותי קצת אז חכי שיתבררו העניינים; יתכן ואני סתם מצונן, ואפילו אם הגרוע ביותר יקרה, כל הסיכויים – אפילו בגילי המתקדם, שאני אבריא, ואז ניפגש – אם עדיין תחפצי בכך."
"אני אורזת בגדים ואת המצרכים שאצלי ואני באה; רק שים מסיכת פנים, חטא את כפות ידיך, פתח את החלונות לאוורור הבית, וכשאצלצל בפעמון פתח את הדלת ורחק ממנה."
"את לא נורמלית."
"מעולם, מאז מות בעלי היקר, לא הרגשתי כל כך נורמלית."