ילד הגשם שלי

הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה כשהייתי בת חמש.
ירד גשם כבד, ואני ראיתי מבעד לטיפות ילד בגילי. שיערו בהיר ועיניו כצבע הגשם. הוא לבש מעיל גשם כחול עם כפתורים. הוא לא דיבר, ומבטו הזמין אותי לשחק. שיחקנו בין השלוליות. כשהגשם נחלש, הוא נפנף לי לשלום והתפוגג יחד עם הגשם.
וככה היה כל שנה. הוא הגיע בגשם, ושיחק איתי. גדלנו יחד, למרות שפגשתי רק פעם אחת בשנה. הייתי מעדכנת אותו בכל מה שעובר עלי, והוא היה מקשיב ומחייך.
הוא אף פעם לא דיבר, אבל התרגלתי למצב. הוא הפך לילד הגשם שלי. לא סיפרתי עליו להוריי או לאחי הגדול, מחשש שלא יאמינו לי. עם כל פגישה שלנו חיבבתי אותו יותר, את ילד הגשם שלי.

יום לפני יום הולדתי השש עשרה, הוא הגיע. הוא גדל, וכבר לא היה ילד. הסתובבנו באזור וסיפרתי לו מה קרה שהוא לא היה. הוא רק שתק וחייך. כשהגשם נחלש, לא יכולתי שהוא יעזוב אותי פעם נוספת.
תפסתי בידו. "תישאר איתי", לחשתי. והוא רק חייך, ומשך אותי אליו לחיבוק.
"את יכולה לבוא איתי", הוא לחש באוזני. הקול שלו נשמע כמו טפטוף של טל בשעת בוקר מוקדמת – שקט ועדין. התלבטתי אם אני באמת מוכנה לעזוב את הכל בשבילו.
הוא התחיל להתפוגג, וממבטו הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. כל כך רציתי להצטרף אליו – אבל כל כך פחדתי. אני לא מסוגלת לעשות את זה להורים שלי.
"מצטערת", לחשתי ועזבתי אותו. הוא התפוגג.
בשנה הבאה הוא לא חזר.