ילדת הפרחים.

ילדת הפרחים, ככה היא קראה לעצמה.
כי כשכולם בכיתה צחקו, לעגו, היא הייתה בוכה.
בוכה ומציירת, מציירת פרחים על גב כף ידה.
ממלאת אותה בפרחים קטנטנים,
לפעמים הם כחולים לפעמים הם סגולים.
היא חלמה לברוח מכאן, הכי רחוק שאפשר.
היא רצתה להירדם ולשקוע בתוך שדה חרציות.
או כלניות, אולי חמניות? פרגיות?
לשקוע בתוך הפרחים, להסניף אותם.
ולהירדם, להתפוגג אל תוך העולם.
היא חלמה להפוך לפרח,
כזאת היא ילדת הפרחים,
כשכולם קוטפים היא נמצאת איתם בלילות ובימים.
היא חלמה להיעלם כמו כולם, ולעולם!! לעולם!!
היא לא פגעה בהם, בפרחים.
אבל יום אחד,
היא כן.
יום אחד היא קטפה פרח. זה היה חרצית
או כלנית, אולי חמנייה? פרג? זה לא באמת משנה,
היא פשוט קטפה, במין קלות שכזאת.
היא לא ידעה שהיא פוגעת, להפך, היא הייתה בטוחה שהיא לא.
היא הייתה בטוחה שאף אחד לא ישים לב לפרח החסר בערוגת החרציות.
או שזה היה ערוגה של כלניות?
היא לא ידעה שיש פרח אחר, שזקוק לפרח החסר.
והיא קטפה.
כזאת היא ילדת הפרחים,
רגישה מידי, עדינה, לא מתאימה לעולם שכזה,
והיא המתינה בצער, המתינה והמתינה עד שיום אחד היא קטפה,
קטפה את עצמה.
היא לא ידעה.
היא לא ידעה שאני אוהב אותה, היא לא ידעה שבכל פעם שבכתה בשדה הפרחים אני זימנתי את הרוח שתשיר לה שירים,
היא לא ידעה ולא תדע.
היא לא תדע, שממש עכשיו, בשדה חמניות,
אני עומד, מקושט כולי בציורים קטנטנים של ילדת הפרחים ומחכה, ככה סתם, בידיים פתוחות.