ילדי הירח – פרק שני

-צורתו האמיתית של הירח: המשך-
"היום הולך להיות היום בו אראה את הירח" לחשה לעצמה, מקפצת בין המדרגות וכל מדרגה שעוברת כוחה אוזל, ורוחה גוברת. עברו כמה דקות של קיפוץ אינטנסיבי בין הקומות עד שנשימתה של אנסטסיה התחילה להכביד עלייה, היא המשיכה להגיד לעצמה, שהיא חייבת את זה לעצמה, אפילו יותר, היא חייבת את זה לירח..הרי הירח מעולם לא ראה אותה לא? אנה נעצרה בקומה האחרונה, מרימה את מבטה אל החלון הגדול והפתוח ששיקף את שקיעתה של החמה. אנה ידעה כי בחיים לא תספיק לראות את הירח בזמן..הרי עוד כמה דקות תגיע אחת המשרתות ותנעל את החלון, והנה תלך הזדמנותה לראות את הירח.
"אני אברח מהבית." לחשה "הרי הוא לא חוזר היום..זה מה שקאסידי אמרה!" היא חייכה
"עכשיו מה? איך אני אגיע אל החלון?" היא הרימה את מבטה אל החלון, שאמנם לא היה יותר מידי גבוהה, אבל היה גבוהה מספיק בשביל למנוע בריחה דרכו. אנה הסתכלה סביבה, מחפשת שולחן או כיסא, או בכלל, משהו שתוכל לעמוד עליו. עליית הגג באחוזה בה התגוררה אנסטנסיה הייתה עליית הגג הכי מוזרה שתראו..היא הייתה גדושה במכשירים אלקטרוניים שמעולם לא זיהתה, ואין סוף של חבילות מגבונים.
"אני בטוחה שהוא לא יצטרך את זה.." אמרה, נוגעת בידיה מכשיר לא ידוע , כבד ובעיקר גדול.
היא הזיזה במאמצים אחרונים את המכשיר הכבד שהיה נראה כמו מחשב ענקי, בעל חוטים אלקטרוניים בצבע שחור. "ו…זהו." נאנחה כסיימה לגרור את המכשיר למתחת לחלון.
היא נעמדה על המכשיר, שומעת כמה דברים מתנפצים תחת רגלייה. עכשיו, היא כבר יכלה להגיע לחלון, תוך קפיצה בודדה.
"אני יכולה לעשות את זה." לחשה ולקחה נשימה עמוקה, וקפצה בכל כוחה, כשידיה מושטות קדימה, תופסות בעדן החלון. עכשיו, רק חצי מגופה היה מחוץ לחלון, בעוד חציה השני, נאבק באוויר על מנת למצוא משטח עליו יוכל לעמוד.
היא זחלה על הגג, מוציאה את כל גופה, ושכבה על תריסי הגג האדומים, מתנשפת בשמחה. היא סוף סוף עשתה את זה. היא הצליחה! היא התיישבה על הגג, מזיזה את מבטה אל תוך החלון, והסתכלה על דלת הכניסה , שעכשיו הייתה רחוקה.
ובזהירות ובפחד, היא נעמדה על רעפי הגג, רגליה רועדות, ונשימותיה עדיין לא מסודרות, היא החלה ללכת לאורכה של האחוזה, ולבסוף התיישבה באמצע הגג, ממש אל מול השמש שכבר שקעה. האופק נצבע בצבעי כחול וכתום, וחיוכה של אנה היה גדול, לא היה מזיק לו הייתה לוקחת איתה מים ואוכל, אבל אז, לא הייתה יכולה לטפס על הגג..
אנסטסיה נשכבה הגג, מביטה על הרקיע התכלת, עינייה נעצמו ומחשבותיה נעצרו.
היא יכלה להרגיש את הרוח העדינה מלטפת את פנייה, היא יכלה לשמוע קול ציפורים מצייצות, היא התחילה לזמזם לעצמה שיר ילדות ישן, ולאחר כמה דקות הפסיקה.
היה נראה כאילו דקות אחדות עברו מאז שעצמה את עינייה, אך כשפקחה אותן, החושך כבר השתלט על האזור, אנסטסיה, התיישבה, עוצמת את עינייה, ספרה עד שלוש בליבה, ופתחה אותן בחדות ובסקרנות. "וואו." לחשה
לעינייה נגלה, מי אם לא, הירח בכבודו בעצמו. אורו היה זוהר ומבריק וצורתו הייתה עיגולית.
"אחח!" היא לחשה, כתוצאה מעיקצוץ שחשה ברגלה הימנית. היא קיפלה את המכנסי הג'ינס הלבנות שלה וליטפה את כתם הלידה שלה, שעה שהוא כבר התחיל לשרוף לה.
נשימותיה התחילו למהר, והיא הרגישה כי אין לה די אוויר, אנה החלה מיד להשתעל, כשלפתע, כתם הלידה שלה זהר. באותו זוהר של הירח. אנה נגעה בכתם הלידה שלה..הוא היה כתם לידה רגיל, כלום לא היה מיוחד בו..צורתו הייתה עיגולית והוא היה ליד העקב של רגלה.
אנה מיהרה לכסות את הכתם, ממשיכה להשתעל בטירוף, מחפשת אחר אוויר.
כשהרימה את מבטה באימה אל הירח, נשימתה חזרה אליה, אך אימתה לא נפסקה. ממש ליד הירח, היא ראתה, משהו…היא קראה על זה לא מזמן, זה נקרא בשפה מקצועית מטאור, שזהו גוש סלע שנע ברחבי החלל.
אנה נעמדה ופיה נפער, לנוכח המטאור ההולך ומתקרב.
זה היה נראה, כאילו הוא מתקדם ישירות אליה.