ילדי הירח – פרק שלישי

-צורתו האמיתית של הירח: סוף-
אנה נעמדה ופיה נפער, לנוכח המטאור ההולך ומתקרב.
זה היה נראה, כאילו הוא מתקדם ישירות אליה, וכך באמת היה.
אנה נכנסה למצב של שוק ובהתה באבן ההולכת ומתקרבת בעוד שזאת דוהרת ישירות אליה.
אנה עצמה את עיניה בפחד, היא הרימה את ידיה לאוויר, כדי איכשהו להאט את הפגיעה של המטאור בה, או לפחות לצמצם את הפגיעה.
"עצור!!!!" היא צרחה, ידיה מושטות באוויר בתנועת עצור בעוד היא משלימה עם הסוף הקרב.
אבל הוא לא הגיע. מה קרה? הוא פספס אותה?? איך זה יכול להיות? המטאור היה ממש מולה! הוא חייב לפגוע בה! אנה פקחה עין אחת בפחד, ועינה השנייה נפקחה גם היא, רגשותיה התערבבו למין תערובת של הלם ובלבול. סנטימטרים אחדים מידיה, נעצר המטאור.
הוא היה ממש מולה, עצום ומפחיד. אנה הזיזה את ידיה בפחד ימינה, והמטאור זז גם הוא.
היא הייתה בשוק. הפה שלה נפער בגודל השווה לגודלו של תפוח.
אנה לקחה את ידיה אחורה, והניפה אותן הכי רחוק שיכלה. המטאור זז מכיוונה של אנה ועף לכיוון אליו אנה זרקה את ידיה. היא נעמדה במשך כמה דקות, צופה בפיצוץ של המטאור באיזשהו פארק אליו היא שלחה אותו עם ידיה. היא הרימה את ידיה והתבוננה בהם בסיוג.
היא החלה לרוץ לאורך האחוזה, בעוד שגוש מריר וכואב נצבר בגרונה, היא הרגישה בחילה נוראית.
היא חולמת? היא מתה? איך זה קרה?? לבסוף היא נעצרה בגשר קטן שהיה על גג האחוזה וחיבר את אחד מהעצים הרבים שהיו בגינה של האחוזה אליו. על אותו עץ, אליו היה מחובר הגג באמצעות גשר, היה בית עץ אותו בנתה אנה יחד עם המטפלת שלה, כשהייתה בת שבע.
שנים היא לא הייתה בבית העץ. היא לא הייתה בטוחה האם המבנה עדיין יציב כמו שהיה לפני תשע שנים,אבל זאת הייתה הדרך היחידה. היא הלכה בגשר המוזר אותו אדון שאנון הכריח לתת לפועלים לבנות, מתוך טענה שזה מסוכן אם היא תבנה את זה. הגשר היה עשוי מכמה קורות עץ מחוברות אחת לשניה ומעקה מעוקל מעץ שנצבע בצבע כסף ונתן לגשר מראה יוקרתי. היא נכנסה לתוך בית העץ, שפעם צבעו היה חום אחיד, והביטה בקירות המתקלפים. היא יצאה מהפתח השני וירדה בסולם הרופף. כשלבסוף קפצה ונעמדה מול האחוזה.
"מה אני הולכת לעשות?" לחשה, אם אדון שאנון ידע שהיא הייתה בחוץ וראתה את הירח. או יותר גרוע, שהיא עצרה במו ידיה מטאור ושילחה אותו לצד השני….לרגע היא גיחכה לעצם המחשבה שבה היא, מספרת דבר כזה מגוחך לאדון שאנון. הוא לעולם לא יאמין לה.
אבל אז אנה נזכרה, כי אין לה מה לדאוג..קאסידי אמרה שאדוןשאנון לא יחזור היום. ואנה הייתה בטוחה כי היא תוכל לשכנע מהמשרתת שתפתח לה את הדלת לא לספר לו.
היא דפקה בדלת האחוזה, מנסה לשמור על רוגע. "אנה?" הדלת נפתחה, מולה עמד אדון שאנון, ולמרבה ההפתעה, מבטו לא היה כועס, או רגוז. הוא היה עצוב, הוא היה כמעט מיוסר.
"אדו שאנון.." היא לחשה, היא הרימה את עיניה וניסתה לבחון את תגובותו.
הוא הרים את עיניו והביט על הירח
אני מצטערת..אבל, אתה יודע, זה כמו שאמרתי לך בטלפ…" אמרה אנה
אדון שאנון קטע את דבריה כשהסתובב על תוך האחוזה, כאילו מביט במישהו.
אנה עדיין עמדה במשקוף הדלת, מחכה שאדון שאנון יגיד לה להיכנס, אבל הוא רק הביט לאחור, בעוד היא שמעה צעדים..מישהי נעמדה ליד אדון שאנון. שיערה היה שטני ועיניה היו אדומות, אבל לא אדומות כמו שהיו עינייה של אנה אחרי בריכה, אלא אדומות כמו בסרטים, מה שהפחיד מאוד את אנה. לאיזה אדם יכולות להיות עיניים אדומות?
זה לא אנושי. האישה חייכה אליה חיוך שאנה זיהתה מיד כמזוייף.
"היי אנסטסיה. אני קים." אמרה האישה