ילדי הירח – פרק חמישי

-ילדת ירח : המשך-
"זה לא נחמד לענות לטלפון של אנשים, אחיינית." קולה של קים נשמע לגלגני.
"זה לא נחמד לכוון על אנשים אקדחים, קימי." אמר בחור שהופיע לפתע מצידה הימני של קים, וכיוון אקדח לראשה.
"דין?" היא לחשה, היא נראתה מופתעת ושמחה בו זמנית.
האיש בעל השיער החום מלבין חייך חיוך קטן וגילה כמה מקמטיו, הוא היה נראה מבוגר, אבל חיוכו היה שובבי כשל ילד בן חמש.
"אבל..איך?" היא לחשה, זה היה נראה כאילו היא מרותקת מעצם נוכחותו.
אנסטסיה לקחה צעד לאחורה וקים הרימה חזרה את מבטה אל אנה, מבט מאיים כמקודם.
"לא לזוז יקירה." היא חייכה אליה
"תני לה ללכת קים." אמר האיש
"אתה לא מאיים עליי דין. אדי נכשל בלרצוח אותך, אבל אני לא אכשל." לחשה היא הרימה את ראשה במהירות ואקדחו של דין עף מידיו ונחבט בקיר. אנה פלטה צווחה קלה, זה היה יום משונה לגמרי. אבל זה? היא בחיים לא ראתה משהו כזה, היא ראתה סרטים על כוחות על, וקראה ספרים עליהם, וכמובן, בשעות הקטנות של הלילה התפללה חזק חזק אל אלוהים, שגם לה יהיו כוחות כאלה, היא התפללה להיות יוצאת דופן, להיות מיוחדת, אבל היא לא הייתה שונה משאר הנערים בעולם שביקשו בדיוק כמוה.
"את באמת חושבת שהגעתי לכאן לבד קימי?" אמר האיש, וחייך שוב.
"זה לא משנה עם מי הגעת דין. עוד מעט אדי ואשלי יבואו, ואז לא יהיה לכם סיכוי." אמרה
"טוב, אז אנחנו פשוט נצטרך לצאת מכאן לפני שהם יגיעו," הוא אמרה
"איך זה יכול להיות שאתה בחיים?" שאלה קים, היה נראה כאילו חיכתה נצח כדי שתבוא ההזדמנות הנכונה לשאול שאלה זו. אנה הבחינה שקים משחררת טיפה מאחיזתה האקדח, והבינה שזאת הההזדמנות שלה, היא הסיטה את מבטה מעט אחורנית אל כיוון המסדרון שהוביל למחסן, הביטה שוב על קים ודין, ופתחה בריצה מהירה. תוך כמה שניות יכלה לשמוע את צרחותיה של קים וכדורי אקדח נפלטים לאוויר. היא ירדה מהר במדרגות, ופתחה את דלת המחסן, נכנסה וטרקה אותה, נועלת את הדלת בבילבול ובמהירות. היא הסתובבה לאחור ונשענה על הדלת, מתנשפת לרגע.
"היי." אמר קול, ואנה צרחה
"אוי, סליחה,סליחה, רק תיהי בשקט," לחש נער צעיר שעמד מולה, עיניו היו חומות ושיערו היה שחור ומסודר באופן קפדני למדי.
"מי אתה-"
"היי, אני לורן. אני מצטער. באמת שלא התכוונתי להפחיד אותך." אמר הנער. אנה שמעה את קים מתקדמת למבעד לדלת, והבינה כי לא נשאר לה זמן רב. היא חייבת לברוח.
"אל תעזבי אותי עד שהיא הולכת, ואל תנשמי עד שהיא הולכת." אמר לורן ותפס בכתפה של אנה כשבדיוק דלת המחסן נפתחה בחוזקה וקים נכנסה. אנסטסיה לקחה נשימה עמוקה והחזיקה אותה בפנים. קים הביטה ישר באנסטסיה, ואז הסיטה את מבטה ובחנה את החדר. אנה הרגישה כאילו קים כלל לא מבחינה בה.
"לאן שלא תלכי, אני אמצא אותך ילדונת." לחשה קים , מביטה בנקודה מסוימת בחדר ממש ליד החלון, כאילו דיברה אל עצמה, וטרקה את הדלת חזרה. אנה פלטה החוצה את האוויר והתנשפה קלות.
"היא לא ראתה אותנו." לחשה אנה לאחר כמה שניות.
"בטח שהיא לא ראתה אותנו." חייך לורן ופתח את ניידו
"הלו?" אמר לאחר כמה שניות בהן החזיק את טלפנו צמוד לאוזנו
אנה לא הצליחה לשמוע את הצד השני.
"אה כן. בלי בעיות. היא גם לא התווכחה או משהו." הוא אמר ואנה התחילה לתהות האם היא חלק מהשיחה. "טוב. אז תקרא לאמליה. תגיד לה שאנחנו מוכנים, דין על בטוח מעסיק עכשיו את קים," אמר לורן.
"אין לי בעיה. אבל אחרי זה אתה מסביר לה. טוב, בסדר, תהיה בהיכון אני עוד חמש דקות בחוץ איתה. ביי." אמר לבסוף וניתק את הטלפון.
"דיברת עליי? כי אני לא מתכוונת ללכת איתך לשום מקום." אמרה אנה
"אני יודע." הוא חייך, הרים את ידו, ודחף את ראשה של אנה לכיוון הקיר.
אנה הרגישה את ראשה נחבט, ולאט לאט, הרגישה איך היא מאבדת שליטה בגופה, והתעלפה.