ילדה שהפכה לנערה (שם זמני) – פרק ראשון
10 שנים לפני….
"עשר… תשע… שמונה… שבע… שש… חמש… ארבע… שלוש… שתיים… אחת! מי שעומד מלפני או מאחורי הוא העומד!" הכרזתי בקול גדול והפניתי את גבי לעץ, יוצא לחפש את כולם. "האנה… האנל'ה… איפה את?" שאלתי, יודעה שהיא החוליה החלשה במשחקי המחבואים שלנו. שמעתי צחקוק קלוש שנעלם במהירות, כאילו כיסו את הפה של מי שהוציא את הקול, חייכתי לעצמי בסיפוק. הקול בא מהשיחים. התקרבתי בשקט, חרישי כחתול. הסתתי כמה ענפים בפתאומיות ורואה שיער חום, כהה-בהיר וזוג עיניים אפורות נועצות בי מבט בתדהמה. רצתי בחזרה לעץ ונגעתי בו בעודי צועק "אחת שתיים שלוש האנה!" היא יצאה מהשיחים, מובסת. המשכתי לחפש, ירון תמיד מצא מקומות מקוריים, עלמה הייתה תמיד במקומות מעט חשופים, כאלו שעוברים על פניהם בלי לשים לב למי נמצא בתוכם ויותם… יותם תמיד מצא מקומות לא שגרתיים, לא הייתה לו שיטה מיוחדת. עברתי בכל הגינה עד שראיתי צריפון קטן, בלי קיר אחד, כזה שעוברים על פניו בלי לשים לב. "עלמה בטוח שם" מלמלתי לעצמי והלכתי, הצצתי דרך הסדקים בקיר האחורי וראיתי אותה. שמעתי תזוזה של מעלי ושני עלים ירוקים נפלו לי על הראש, ראיתי גוף על אחד מענפי העץ הלכתי כמה צעדים אחורה. ירון, ידעתי בוודאות שזה הוא. שוב רצתי לעץ. הגעתי לשם וראיתי שיותם כבר מחכה לי עם יד על העץ, הוא בטוחה חיכה עד שאלך לחפש את עלמה וירון… לא נורא. רצתי לעץ וצעקתי "אחת שתיים שלוש עלמה! אחת שתיים שלוש ירון!" ירון ירד מהעץ ועלמה יצאה מהצריף, שוב ניצחתי. אבל ניצחון חלקי. "מי הסופר עכשיו?" שאלה עלמה. "עזבי," אמר ירון "אין לי כוח יותר." עלמה נשפה במורת רוח וכולנו צחקנו, היא תמיד ניסתה לעשות את עצמה מבוגרת בזמן שירון היה המבוגר הלא- אחראי ביותר מבין כולנו. "את האמת…" התחיל יותם "אני כבר הייתי צריך להיות בבית לפני חמש דקות, מה אשמתי שאתה כזה איטי?" לא הגבתי, לא היה לי כוח להקנטות שלו. "גם אני צריכה ללכת," אמרה עלמה "וגם אני…" אמר ירון במבוכה קלה, רק האנה לא אמרה כלום. "זה בסדר, הרי קבענו רק לחצי שעה, ועברה שעה" כולם הנהנו והתפזרו, אני והאנה נשארנו בגינה שנהייתה שקטה אחרי שכולם הלכו. "תגידי, רוצה לבוא אליי?" שאלתי. "אה…" גמגמה האנה, "אני לא ממש יכולה… דודה שלי אמורה לבוא היום ואני צריכה להתכונן…" "אהא," אמרתי בהבנה, "אז אולי אלווה אותך הביתה?" "אין בעיה!" צהלה האנה, נראה היה שהיא רצתה את זה כל הזמן אבל לא העזה לבקש. היא תמיד הייתה ביישנית. הלנו במורד הרחוב ופטפטנו על כל מיני דברים – על תחילת השנה השלישית בבית הספר, על זה שבית הספר נסגר ונאלצנו לעזוב, על שזה ממש מוזר לעזוב את כל מה שהכרנו ולהתחיל מההתחלה. הרגשנו גדולים ובוגרים. בלי לשים לב הגענו אל ביתה. "אז… נתראה מחר בכיתה?" שאלתי. "נתראה," השיבה בחיוך ופתחה את דלת הכניסה שלה. "ביי בינתיים," קראה לעברי. "ביי" אמרתי, ודילגתי בלב שלם בחזרה לביתי.
תגובות (3)
מהמם! הכתיבה פשוט מושלמת לדעתי.. ממש אהבתי! מקווה שייהיו פרק המשך..
בקשר לשם, שאחותך תחשוב רגע על הסיפור. אולי מקום מיוחד בסיפור או אזור.
אפילו שם של חפץ שיופיע בסיפור. משהו בעל משעמות. מילה, שמיצגת את הסיפור.
יש כל כך הרבה אפשרויות לשמות. בהצלחה!!
אני לא הטיפוס של ספורי אהבה, אבל נראה לי שאני דווקא אעקוב אחרי הסיפור הזה. מאוד מעניין, כתיבה טובה, כמה טעויות קטנות אבל נראה לי שזה קרה בגלל טעות בהקלדה, ולא שגיאת כתיב. תקראו (את\ה ואחותך) את הסיפור עוד פעם, רק בשביל לתקן את הטעויות האלה.
הפריע לי רק דבר אחד, לכולם יש שמות עיבריים חוץ מלהאנה. אולי הייתה הקדמה שפיספסתי, היא במקרה הגיעה מחו"ל? אם היא וההורים שלה ילדי הארץ, זה קצת מוזר… בכל אופן, זה נראה כמו סיפור נהדר, וסליחה על החפירה :)
צודקת, אם כבר אנה אבל לא האנה