ילדה מוזרה פרק 7

"את חייבת לרדת למטה!" אמר ניק בפאניקה.

הוא רץ למטה ואני אחריו. הטלוויזיה דלקה והראו תמונה של מבנה מפוצץ.
"מה זה?" שאלתי אותו.
"זה בית הספר שלנו…" ענה.
"מילא זה, אבל תראי את ההודעה הזאת!" אמרה ליסה, שגם היתה שם. בטלוויזיה הראו מספר מפלצות. המפלצות אמרו בטון מפחיד "איפה המלכה?!". הם מחפשים אותי, ואני פוחדת. יצאתי בריצה לכיוון בית הספר, כשהגעתי כל המבטים הופנו אלי.
"מחפשים אותי?" שאלתי מבלי לחשוב פעמיים. המפלצות הסתערו עלי, אך משהו הגן עלי. הייתי בתוך בועת מגן שהמפלצות לא הצליחו לחדור. לפתע הופיע איש, שערו אדום, וגם עיניו.
"בעצם, כן, אנחנו מחפשים אותך! קנולים, תפסו אותה!" הורה האיש למפלצות, שככל הנראה נקראות 'קנולים'. אחרי מספר נסיונות הצליחו הקנולים לפוצץ את בועת המגן שלי. הושטתי את ידי קדימה במהירות וגל מים גדול שטף את הקנולים. הופתעתי מהכוח שלי, לא ציפיתי לזה. לפתע הרגשתי משהו חונק אותי. זה היה אותו האיש, ידיו כרוכות סביב צווארי. הם היו חמות, יותר מדי חמות. רותחות. הרגשתי את צווארי נשרף. לרגע אחד יכלתי להישבע שאני מתה, אבל אז הופיעה כריסטי. היא השתמשה בכוחות המים שלה, והקפיאה את האיש.
"תודה כריסטי" אמרתי לה בעודי משפשפת את צווארי.
"אני גאה בך, שגילית את כוחותייך" אמרה. ואז נזכרתי שהכל מצולם. למזלי, שידורי החדשות נגמרו, כך שזה לא היה בשידור חי. שלחתי לעבר כל המצלמות זרוע מים, באמצעותה תפסתי את המצלמות ומעכתי אותם. הרצפה התמלאה בחתיכות מתכת ופלסטיק. אבל אז הרגשתי…. שאני לא רוצה את כל זה. אני לא רוצה את הכוחות ואני לא רוצה לנשום מתחת למים. אני רוצה חיים רגילים, משאלה שככל הנראה לא תוכל להתגשם. השפלתי מבטי כלפי מטה אך אז הרגשתי יד אוחזת בכתפי בעדינות.
"זה היה מדהים!" אמר ברכות.
"ריאן…." לחשתי והסתובבתי לכיוונו. הוא רכן כדי לנשק אותי אך הזכרתי לו שאסור, ושטעות אחת יכולה לגרום למוות.
"אז מותר להתחבק?" שאל.
"אני לא יודעת…." עניתי בכנות.
"אבל, נגיד את ניק, חיבקת המון פעמים…." אמר.
"נכון, אבל זה היה חיבוק של חיבה, חיבוק שאומר 'אני אוהבת אותך, אח גדול', ולא יותר מזה…." אמרתי. הוא השפיל מבטו. הבטתי בו בעצב. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו חזק.
"חשבתי שיכול להיות שזה אסור…." אמר .
"לא אכפת לי. ואם לא הבנת עדיין…… ריאן, אני אוהבת אותך!" אמרתי. לפתע אור לבן הבהיק ונעלם. אבל אז ראינו את אחת הבנות, הנסיכות. זאת היתה אלקסיס.
"כבר שכחת מה אמרנו לך? את חייבת להיות עם ליאו!" הפצירה בי.
"אבל אני לא רוצה… אני אוהבת את ריאן!" צעקתי. לפתע השמיים התכסו עננים וברק אחד כמעט פגע בי ובריאן.
"הזהרתי אותך…." אמרה אלקסיס. שוב האור הלבן, ואז היא נעלמה. הבחנתי בריאן נאנק מכאבים על הקרקע.
"ריאן!" קראתי בקול, כמעט צעקתי. שמעתי קולות עולים ויורדים מתקרבים. אמבולנס. הרופאים פינו את ריאן על אלונקה והרשו לי להצטרף לנסיעה.
"אמבר…" לחש ריאן שכנראה לא יכל להרים את קולו. ליטפתי את לחיו.
"אני אוהבת אותך…" לחשתי אני כשדמעות חונקות את גרוני. חיבקתי אותו. ציפיתי לעוד ברק או משהו דומה, אבל כלום. לא קרה כלום.
"אמבר… גם אני אותך… אבל….. ליאו… והברק ו…" אמר בחשש.
"לא אכפת לי! אני הרגשתי שאני וליאו לא נועדנו להיות ביחד. אני…. אני לא…. אני לא אוהבת אותו…. כלומר, בצורה רומנטית…" הסברתי והשפלתי מבטי.
"אני…" היסס ריאן
"אתה מה?" שאלתי אותו.
"אני אוהב אותך…." אמר ועיניו נעצמו.
"ריאן!" צעקתי. הגענו לבית החולים. ריאן הובל אל חדר בית החולים באלונקה. הבחנתי בכך שמבטים מוזרים מופנים אלי.
"אמבר!" שמעתי קול מוכר קורא מאחורי.
"ג'ייק?!" הופתעתי.
"כן, איפה ריאן?" שאל בחשש.
"ב…. הוא שם…." אמרתי והצבעתי על החדר. רציתי להכנס אך הרופאים לא אישרו לי. כולם באו לראות מה שלום ריאן, אך הכניסה לחדר שבו הוא נמצא הייתה אסורה.
"תנו לי להכנס! אני רוצה לראות את אחי!" הפציר ליאו ברופא, אך לשווא. חיכינו שעות מספר ולפתע הנסיכות הופיעו.
"את יודעת שזה באמתך!" פנתה אלי אלקסיס בקול השוויצרי שלה. בהתחלה חיבבתי אותה, כי היא בכל זאת אחת הנסיכות, אבל היא שוויצרית ומאשימה את כולם. גם אם זה נכון, וזה נכון- זה באמת באשמתי, אבל זה לא כל כך נעים כשמישהי אומרת לך את זה בקול סנובי מול כולם.
"אני אוהבת אותו" אמרתי חרישית.
"אבל אסור לך! למה את לא מבינה? את חייבת להיות איתו!!!" אמרה והצביעה על ליאו שישב מספר כיסאות לידי.
"אוף!!! את יודעת שאת מעצבנת?" התפרצתי עליה.
"אני?! מה עשיתי?!?!" התפלאה. כאילו שהיא לא יודעת.
"אלקסיס, תירגעי! את יודעת…. יש כוח שהוא יותר חזק מכולם, מהכל." אמרה גוונדלין ברכות.
"כן, הוא נקרא כריסטי" אמרה אלקסיס בזלזול.
"לא! הוא לא!" התפרצה קרוליין. לפתע כריסטי הופיע.
"אני זה לא הכוח הכי חזק שקיים, נסיכה" אמרה.
"אז מה כן?" שאלה אלקסיס.
"הכוח הכי חזק נקרא אהבה" אמרה ורוניקה.
"נכון!" הסכימה איתה מירנדה.
"אבל היא לא נכנעת לכוח הזה! היא לא מסכימה להיות עם ליאו!" אמרה אלקסיס והצביעה עלי.
"אולי היא לא צריכה… יכול להיות שהם לא נועדו זה לזו…" אמרה כריסטי ומבט מופתע מצד אלקסיס גרם למירנדה לצחוק.
"אבל זה ברור שהם כן!" צעקה אלקסיס. פתאום הרופא יצא מהחדר ואישר לנו להכנס לראות את ריאן.
"ריאן!" קראתי, אך עיניו נשארו עצומות.
"ריאן, אחי….." אמר ליאו בחשש.
"מתי הוא יתוערר?" שאלתי את הרופא.
"אני לא יודע, אם בכלל…" אמר במבט מושפל.
"אם בכלל? כלומר… יכול להיות ש….ש…. שהוא לא יתעורר?" שאלתי בפחד. הרופא לא ענה. רצתי מהחדר בכל כוחי, לא יכלתי לראות את ריאן מחוסר הכרה, ואולי עוד מעט גם חסר כל רוח חיים. רצתי בלי לשים לב לאן. רצתי במורד הרחוב, עברתי את הכביש, רצתי למקום חשוך ועד מהרה מצאתי את עצמי ליד הבית של ליאו וריאן. בכיתי. זאת היתה הדרך היחידה שאני מכירה? רק לכאן? משהו שיזכיר לי שריאן לא בבית, אלא גוסס בבית החולים. התיישבתי על המדרכה הקרה. לפתע שמעתי קול נפילה. הסתובבתי ומאחורי ראיתי את ליאו שכוב על המדרכה.
"מה קרה?" שאלתי אותו.
."סתם…. אבן…" אמר. הוא הרים את שולי מכנסו והאזור המוכה דימם. עזרתי לו להכנס לביתו וחבשתי לו את האזור. נשכבתי על מיטתו, הייתי עייפה. הוא נשכב לידי וכיסה את שנינו בשמיכה. עצמתי את עיני.
"את ישנה?" שאל אותי ליאו. לא עניתי, לא היה לי כוח. מה אכפת לי שיחשוב שאני ישנה? לא אכפת לי…. לפתע הרגשתי את נשימותיו של ליאו מתקרבות. הוא ליטף את לחי ועבר לשערי. הוא קירב את פניו לשלי ונישק אותי בלחי ארוכות. לאט לאט טיילו שפתיו לאזור שפתי. פקחתי את עיני במהירות והוא נרתע.
"ליאו…." לחשתי בשמו.
"אני מצטער…" אמר.
"אני מצטערת…" אמרתי גם אני.
"אני אוהב אותך" אמר לפתע.
"ליאו…." לא ידעתי מה לומר. לא יכלתי להתמודד איתו עכשיו. עצמתי את עיני ונרדמתי. התעוררתי בבוקר, ליאו לא היה במיטה. ירדתי לבדוק איפה הוא.
"סוף סוף התעוררת" אמר כשהבחין בי.
"אני הולכת" הודעתי לו.
"לאן?" שאל
"לריאן" אמרתי
"את יודעת שעכשיו רק 5:00 בבוקר…." אמר. הייתי בטוחה שהשעה כבר מאוחרת כשאמר 'סוף סוף התעוררת'.
"לא אכפת לי" אמרתי ויצאתי. רצתי לבית החולים. ריאן עדיין שכב מחוסר הכרה על מיטת בית החולים.
"ריאן, אני אוהבת אותך!" אמרתי. כלום לא קרה. לפתע נשמע צפצוף דק ממכונה המודדת פעימות לב. רופאים רצו במהרה לחדר.
"מה קרה לו?" שאלתי אותם.
"אני מצטער, אמבר, הוא… הוא כבר לא איתנו….." אמר הרופא ודמעות הציפו את עיני. שמתי לב שמזג האויר השמשי הפך לגשום. התעצבנתי. התעצבנתי על ה'קללה' שגרמה לכל זה. הרגשתי את רגלי ניתקות מהריצפה והופתעתי לגלות שאני באויר. הרגשתי את הכעס זורם בעורקי ובדמי. לפתע הבחנתי בכדור אור כחול- ורוד אופף אותי. אחרי מספר שניות חזרתי לדרוך על הקרקע אבל הייתי לבושה בשמלה כחולה- ורודה עם עיטורים שחורים דקים. הרגשתי זרם חום עובר בגופי, הרגשתי את הכעס שבדמי אבל הכי הרבה- הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל. הושטתי את ידי קדימה וגל מים שטף את הרופאים מחוץ לחדר. הרמתי את ריאן. או לפחות את הגופה שלו. רצתי לים. השכבתי אותו על החול החמים. ליטפתי את לחיו בעדינות. נשקתי לו קלות בלחי.
"ריאן, אני אוהבת אותך! אל תעזוב אותי!" ביקשתי בעודי בוכה. "בבקשה, ריאן! תתעורר! אני אוהבת אותך! אני… אני זוכרת שאמרת לי שלעולם לא תעזוב אותי (פרק 2)! ועכשיו… איך אתה מסוגל ללכת ככה? אני אוהבת אותך, ריאן. אתה החיים שלי! ואם אתה מת…..אז….. אז גם אני!" אמרתי בביטחון והבחנתי בסכין שהונחה 2 מטרים ממני.