ילדה מוזרה פרק 6

אבל למה אני מרגישה שזה אסור?

"אמבר?" שמעתי קול מוכר, זאת הייתה המורה. כבר שכחתי שאני בשיעור.
"כן, המורה?" עניתי.
"מה אמרתי עכשיו?" שאלה אותי.
"אני… לא הקשבתי…" הודיתי, אבל לי היה תירוץ, עכשיו כשכל בית הספר יודע עלי ועל ליאו, אנחנו יכולים להשתמש בתירוץ הזה, ורוב הסיכויים שזה יעבוד.
"ולמה לא הקשבת?" שאלה המורה.
"אני…. חשבתי על אתמול….." שיקרתי.
"אה… אני מצטערת אם נגעתי בנקודה רגישה…. את יכולה לצאת להירגע." אמרה המורה. הנהנתי לאישור ויצאתי מהכיתה. לקחתי איתי מחברת וקלמר, כדי שלא יהיה לי משעמם. התחלתי לכתוב כל מיני דברים. כמו: בליבי חרוט 'אין כניסה!' אבל האהבה נכנסה ואמרה שהיא לא יודעת לקרוא.
ואז, בלי אזהרה מוקדמת דמעות החלו ללטף את לחי. קמתי מהכיסא, והתחלתי לרוץ. יצאתי מבית הספר, רצתי לים. רציתי תשובות וידעתי ששם אוכל לקבל אותם. כשהגעתי לים, בלי לחשוב פעמיים, קפצתי למים. שחיתי לקרקעית הים, והעולם הנגלה לפני היה יפיפה. המון צמחים משונים, חיות מים שונות בצבעים זוהרים ויפים. וגם זרמי המים היו מראה מרהיב.
"ואוו…" לחשתי לעצמי. הרגשתי מוזר שאני יכולה לנשום ולדבר מתחת למים! אבל אז שמעתי קולות הבאים מעל פני המים.
"אמבר? אמבר, איפה את?" הופתעתי שאני יכולה לשמוע אותם, אבל בעצם, לא הייתי במים העמוקים… שמעתי את ריאן, ליאו, ניק וליסה קוראים בשמי. ליאו! אוי לא… הוא יכול למצוא אותי! הרי הוא… כמוני… ממש לא בא לי שימצאו אותי.
"בואו נתפצל!" הציעה ליסה.
"אני אחפש במים." שמעתי את ליאו אומר והאחרים הסכימו. הוא קפץ למים וישר הבחנתי בו. הסתתרתי מאחורי סלע גדול והבטתי בו. הוא קרא בשמי מספר פעמים וחיפש אותי. לפתע הבחנתי בתמנון שהיה לידי. צרחתי ויצאתי ממקום מחבואי.
"אמבר?!" שמעתי את ליאו. אוי, הוא שמע אותי…..
"ליאו, לך מכאן!" צעקתי עליו. הוא עלה מעל פני המים והודיע לכולם שאני כאן. אוף, איזה מעצבן הוא יכול להיות…. כולם נכנסו למים אבל אחרי כמה שניות עלו לקחת אויר. כולם הביטו עלי ועל ליאו, והקשיבו לשיחה שלנו. מזל שהם לא יכולים לדבר במים, אני לא רוצה לדעת איך הם יגיבו.
"ליאו, לכו מכאן!" אמרתי עצבנית והתחלתי לשחות.
"נלך אם תבואי!" אמר ואחז בידי.
"לא! זה הבית שלי! והאמת…. אני חושבת שגם שלך…" אמרתי והשפלתי מבטי. גם מבטו הושפל ארצה.
"אמבר…. אני חושב… שאולי את צודקת…" אמר ולקח נשימה עמוקה. השתחררתי מאחיזתו, רציתי לשחות לעומק הים, אך במקום זאת, שחיתי לחוף, ואחרי כולם שחו.
"מה זה היה?" שאל ניק בזמן שכולם מביטים בנו במבטים המומים.
"טוב, איך אתם חושבים ששרדנו שבוע שלם מתחת למים?" שאלתי אותם, כאילו זאת היתה שגרת החיים שלי.
"וואו…" אמרה ליסה.
"אני מצטערת. אני מצטערת שברחתי ואני מצטערת שלא סיפרתי לכם…." אמרתי בהתנצלות. ניק וליסה חיבקו אותי.
"בואו נשחק!" הציע ריאן. אני וליאו נכנסנו למים והתחלנו להשפריץ על כולם. אחרי מלחמת המים בנינו ארמונות בחול ואחרי זה נחנו. ליאו ביקש ממני שאבוא איתו רגע לצד. נכנסנו שנינו למים (יש לנו יתרון…) והוא התחיל לדבר.
"אמבר, אנחנו דומים. אנחנו אותו יצור מוזר, ואין מצב שאנחנו בני אדם!" אמר.
"אני יודעת…" אמרתי.
"ו… אני חושב שאנחנו צריכים להיות ביחד…." אמר והסמיק.
"ליאו…. אני…" התחלתי לדבר אך הוא קטע אותי.
"אמבר, אני אוהב אותך!" צעק. הוא אחז בידי ונישק אותי.
"ליאו… אני….אני מצטערת, אבל…. אני אוהבת מישהו אחר…." אמרתי. הוא השפיל מבטו. יצאתי מהמים ושמתי לב שכולם מחכים לנו.
"חיכינו לכם… איפה ליאו?" שאל ניק.
"הוא עדין במים…" עניתי.
"טוב… אז נחכה שיצא ואז…. רצינו לשחק 'אמת או חובה'…." אמרה ליסה ובדיוק ליאו יצא.
"אז בואו נשחק!" אמר בהתלהבות, כאילו כלום לא קרה….
"יופי, מצאנו בקבוק" אמר ריאן. התיישבנו במעגל וניק סובב את הבקבוק. הוא עצר על ליאו וליסה.
"אמת או חובה?" שאלה ליסה.
"אה…. אמת.." ענה ליאו בהיסוס.
"על מה אתה ואמבר דיברתם כשהייתם מתחת למים לפני דקה?" שאלה והרגשתי שאני מסמיקה.
"אנחנו…. אני….. אמרתי לה שאני אוהב אותה…." ענה והסמיק. הוא סובב את הבקבוק והפעם הוא עצר עלי ועל ניק.
"אמת" עניתי עוד לפני ששאל.
"מה את אמרת לליאו אחרי שאמר לך שהוא אוהב אותך?" שאל.
"אני…. אמרתי לו ש…." לא הצלחתי לסיים את המשפט.
"ש….?" שאלה ליסה.
"היא אמרה לי שהיא מאוהבת במישהו אחר!" ענה ליאו במקומי. כולם הביטו בי. סובבתי את הבקבוק והוא עצר עלי ועל ריאן! אוי לא! אם אני אבקש אמת הוא יכול לשאול אותי את מי אני אוהבת. ואם אבקש חובה הם יכולים לומר לי לנשק מישהו….
"אמבר?" קטע ניק את מחשבותי.
"בחרתי אמת" אמר ריאן. רגע, הוא בחר? איזו הקלה….
"אני… אין לי שאלה…" שיקרתי, היו לי המון.
"האם אתה מאוהב במישהי מכאן? כלומר… בליסה או באמבר?" שאל ניק. ריאן היסס אך לבסוף ענה "כן" וסובב את הבקבוק. הפעם אלה היו ליסה וניק. לא הקשבתי למה שאמרו ולפתע שמעתי את הקול. הקול של הרוח. 'מה את באמת חושבת?' היא שאלה.
"איפה את? את כל הזמן מדברת איתי, ואני אפילו לא מכירה אותך!!! איפה את?!!!!" צעקתי.
"אמבר?" שאל ניק וחיבק אותי. "הכל בסדר?"
"לא! איפה הרוח?!" שאלתי בצעקה ודמות חצי שקופה נגלתה לעיני. שערה היה שחור עם גווני לבן וכחול. על גופה היא לבשה שמלה תכולה ועל ראשה היה כתר כסוף.
"מי את?" שאלתי אותה.
"אני היא אלת הים." ענתה לי. "ועכשיו תורך לענות לי- מה את באמת חושבת?" שאלה.
"אני….פוחדת…. אני פוחדת ללכת לאט מדי, עם כל דבר. עם האהבה, עם האמת….. אני רוצה שהכל יהיה מהיר, ושאני אדע את הכל!" עניתי כשדמעות מציפות את עיני.
"אל תפחדי מהליכה איטית, אלא רק מעמידה במקום!" אמרה.
"אני…" התחלתי לומר.
"ועכשיו, מה את באמת חושבת? ואת יודעת למה אני מתכוונת" אמרה.
"בכל יום שעובר, אני אוהבת אותו יותר…." עניתי לה. שכחתי שכולם שומעים אותנו.
"אני מבינה…." אמרה.
"אני יודעת שהכל אותו דבר,
שכלום לא ישתנה מחר,
כי כלום לא קיים,
לא נסיכים ולא חלומות,
למה הכל שקרים?
ולמה בלעדייךָ אין לי חיים?" לחשתי לעצמי.
"לא הכל שקרים…" אמרה ונעלמה. פשוט נעלמה!
"מה זה היה?" שאל ליאו.
"אני לא יודעת, אבל זה משהו שקשור גם אליך!" קבעתי.
"אמבר…. מי היו ההורים שלך?" שאל אותי לפתע ניק.
"אני לא יודעת….. מאז שאני זוכרת את עצמי לא היו לי הורים…" אמרתי. ניק הביט בליאו.
"גם אני ככה…." אמר ליאו.
"אני רוצה לחזור הביתה!" אמרתי כמו ילדה קטנה.
"לא! לא סיימנו את המשחק!" אמרה ליסה. התיישבנו במעגל, וריאן סובב את הבקבוק. השואל הוא ניק, אבל הצד הקובע מי יענה יצא ביני לבין ריאן.
"זה יותר קרוב לריאן!" קבעתי.
"לא נכון! זה יותר קרוב אליך!" אמר והביט בי.
"אם אתם מתווכחים על זה, זה אומר שיש לכם משהו שאתם מסתירים…." אמר ליאו.
"לא נכון!" צעקנו אני וריאן ביחד. ליסה צחקקה.
"ברור שיש לכם! בואו נשאל אתכם את אותה השאלה. במי אתם מאוהבים?" אמרה ליסה.
"מי אמר שבחרנו אמת?" שאל ריאן.
"אני, ועכשיו תענו!" אמרה ליסה בחוסר סבלנות. הבחנתי שליאו מביט בי בעצבנות. איך הוא יגיב לזה שעזבתי אותו בגלל שאני אוהבת את אח שלו? למרות שהוא לא באמת אח שלו…
"אמבר" אמר לפתע ריאן.
"מה?" שאלתי אותו.
"לא…. זאת היתה… התשובה לשאלה……" אמר ויכלתי לשמוע את דפיקות הלב של שנינו.
"ועכשיו את תעני, אמבר!" אמר ליאו וניכר כי דמעות כיסו את עיניו הסגולות.
"ריאן" עניתי. שמתי לב שליסה וניק מביטים בנו בציפיה. ריאן קירב את ראשו לשלי.
"לא!" שמענו לפתע קול של בחורה. הסתובבנו באחת וגילינו נערה בת גילנו. שערה היה ארוך וחלק, בצבע לבן פנינה עם גוונים כחולים. עיניה היו כחולות גם כן. היא לבשה שמלה לבנה- כחולה על גופה. לפתע הופיעו כאילו משום מקום עוד 4 בנות. כולן נראו בדיוק אותו דבר חוץ מהבדל אחד. לכל אחת היה גוון שונה של כחול.
"מי אתן?" שאלתי.
"אנחנו הנסיכות. את באמת לא יודעת?" הופתעה אחת מהן.
"אני אמורה לדעת?" שאלתי.
"טוב, כן, כלומר… בכל זאת- את המלכה…" אמרה אותה אחת.
"כן, והוא המלך" הצביעה אחת אחרת על ליאו.
"אנחנו הנסיכות של 5 האוקיינוסים. לכל אוקיינוס יש נסיכה" הסבירו ואז הציגו את עצמן.
לנסיכת האוקיינוס הדרומי קראו אלקסיס
לנסיכת האוקיינוס השקט קראו ורוניקה
לנסיכת האוקיינוס ההודי קראו גוונדלין
לנסיכת האוקיינוס האטלנטי קראו מירנדה
ולנסיכת אוקיינוס הקרח הצפוני קראו קרוליין
בעצם, אני המלכה של המים וליאו הוא המלך. יש לנו יכולת לכשף מים, אבל עוד לא גילינו אותה. אף אחד לא יודע איך נולדנו או מאיפה הגענו, אבל אף פעם לא היו לנו הורים. הדבר הכי גרוע שהיה זה שאני וליאו חייבים להיות ביחד. אסור לנו לנשק מישהו אחר. אני וליאו צריכים למלוך ביחד על האוקיינוסים. יש דרך אחת להפר את ה'קללה' (שהמלך והמלכה חייבים להיות ביחד) אבל אף אחד לא יודע מה היא, כל מה שידוע זה שטעות אחת יכולה להביא למוות. אחרי ההסברים השעה כבר היתה 22:00! נפרדנו מהן ורצנו הביתה. כשהגענו נשכבתי על מיטתי ונזכרתי במשהו. ,אל תאהבי את מי שאת משיגה, תשיגי את מי שאת אוהבת'. זה מה שאלת הים אמרה, שמסתבר ששמה כריסטינה, אבל הרוב קוראים לה כריסטי.

"קומו ילדים!" שמעתי את פיבי קוראת ברחבי הבית. התעוררתי והתארגנתי לבית הספר. נכנסתי למקלחת (כן, אני ילדה של מקלחות של בוקר). אחרי מספר דקות יצאתי, שמתי עלי מגבת ובחרתי בגדים. פתאום הדלת של החדר שלי נפתחה. זה היה ניק. "את חייבת לרדת למטה!" אמר בפאניקה.