ילדה מוזרה- פרק 3

"מה זאת אומרת שאת היית אמורה למות עכשיו?" שאל לארי.

"זה…..כלום…. סתם….זה…קצת קשה לי בבית הספר…. בחיי שאני מרגישה כאילו המורה שלנו מנסה להרוג אותנו…." שיקרתי.
"את חכמה, את תסתדרי…." אמר לארי במטרה לעודד אותי.
"ברור שהיא תסתדר!" אמר ליאו ונשק לי במצח בעודו מחבק אותי. לארי יצא מהחדר שלי.
"הצלה יפה…" אמר לי ליאו. לא היה לי כוח לכלום. התיישבנו על המיטה שלי, נשענתי על הכתף של ליאו והוא ליטף את שיערי. לאט- לאט הוא קירב את פניו לשלי ושפתינו נפגשו. סטיב נכנס, התנתקנו מהר והבטנו בו. הבחנתי בדמעות זולגות על לחיו.
"מה קרה סטיב?" שאלתי אותו, קמתי ממקומי והתקרבתי אליו.
"אל תתקרבי אלי!" צעק.
"אבל מה קרה?" שאלתי אותו.
"כלום…. סתם…" ניגב את דמעותיו "באתי לבדוק אם מה שניק אמר נכון. אז אתם כן ביחד…" אמר מאוכזב.
"כן…" אמרתי. "אבל…מה…קרה?" שאלתי למרות שידעתי. ליאו צדק. אבל באמת לא ציפיתי שסטיב יתאהב בי.
"את באמת לא הבנת?" שאל. לא עניתי. אחרי דקה של שתיקה הוא הסתובב והלך. סגרתי את הדלת של החדר ושבתי למקומי.
"פגעתי בו" אמרתי לליאו.
"את ידעת שזה עומד לקרות….." אמר לי ליאו.
"נכון, אבל עדיין….." אמרתי.
"מה השעה?" שאל. ונראה לי שהוא רק ניסה לשנות נושא.
"22:00" עניתי.
"אוקיי…" אמר.
"נכון שרק רצית לשנות נושא?" שאלתי אותו בטון של 'עליתי עליך'.
"אולי…. זה עבד?" שאל אותי וחיוך נגלה על פני.
"כן" עניתי ונישקתי אותו.
"ליאו!" שמענו את ריאן קורא לאחיו מחוץ לדלת.
"מה?" שאל אותו ליאו.
"אני מדבר עכשיו עם אמא, היא אומרת שכבר מחר אתה עובר לבית הספר שלנו. והיא גם אומרת שצריך לחזור הביתה " ענה.
"תבקש ממנה עוד 10 דקות…" ביקש ליאו.
"היא מרשה" הודיע ריאן אחרי מספר שניות.
"יש לנו עוד 10 דקות" אמר לי ליאו.
"שמעתי…" אמרתי לו. הוא נשכב על המיטה שלי.
"הקעקוע. אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה!" אמר.
"אולי הם לא בדיוק אותו דבר? כלומר, ראינו אותם מרחוק. יכול להיות שלא שמנו לב לכמה הבדלים." אמרתי.
"גם אם הקעקועים שונים, זה עדיין מוזר!" קבע.
"אבל פחות…" אמרתי.
"אז בואי נבחן אותם." אמר והוריד את החולצה. נרתעתי.
"אני לא מורידה חולצה!!!" אמרתי בתוקפנות.
"לא חשבתי שתרצי….. יש לך חולצת בטן?" שאל. האמת, זה באמת רעיון מוצלח יותר מאשר להוריד חולצה….
"כן. תסתובב" אמרתי לו. הוא הסתובב ולבשתי את החולצה. רק אז שמתי לב עד כמה הגוף שלי חשוף. אני לבושה בחצאית מיני וחולצת בטן! הרגשתי חשופה.
"סיימת?" שאל.
"כן" עניתי והוא הסתובב.
"וואו…." אמר בזמן שעיניו בוחנות אותי מלמטה למעלה.
"שתוק!" אמרתי לו והסמקתי.
"סליחה…." הוא אמר בנימה מתנצלת. הסתובבתי חצי סיבוב כדי להראות לו את הקעקוע. שלי היה בצד ימין, ושלו בצד שמאל. הוא בחן בקפידה את שני הקעקועים, וגם אני.
"הם בדיוק אותו דבר!" קבעתי.
"חוץ מזה שלך יש צבע ורוד ולי יש סגול." אמר.
"אולי זה בכל זאת במקרה…" אמרתי וחיבקתי אותו.
"אני לא חושב…." אמר. הדלת נפתחה בפתאומיות. ליאו ואני נרתענו ומהר התנתקנו אחת מהשני. זה היה ריאן. הוא היה נראה מופתע, אבל אני לא מאשימה אותו. זה באמת מפתיע לראות את אח שלך וחברה (ידידה) הכי טובה שלך מתחבקים כשהם בקושי לבושים!
"ליאו, אמא קוראת לנו לחזור, עברו 10 דקות…" אמר ריאן.
"אני כבר בא…" אמר והלך ללבוש את החולצה שלו.
"אל תלך…" ביקשתי ממנו.
אני…." ליאו התחיל לומר משהו והשפלתי את מבטי מטה. "אני….אני…לא….טוב, אני אשאר. אני אגיד לאמא שנשארתי לישון אצל ניק." אמר לבסוף. הרמתי את מבטי וליאו הביט בריאן.
"בסדר. אני אמסור לאמא שנשארת לישון אצל ניק" אמר ריאן.
"תודה" אמר ליאו. ריאן יצא מהחדר.
"אתה לא מתכוון לספר לאמא שלך על…. עלינו?" שאלתי.
"לא. היא יותר מדי דואגת לנו במצבים כאלה. היא מתערבת לנו בחיים. זה מעצבן מאוד. אני לא מסוגל לסבול אותה! אני וריאן הסכמנו שאף פעם לא נספר לה על מערכות היחסים שלנו." ענה.
"אוקיי…" אמרתי וסידרתי את המיטה.
"תקשיבי, מחר נלך לבית הספר. שנינו. בהפסקה אני אראה לך מקום שריאן מצא, שאף אחד חוץ ממני ומריאן מכירים אותו. פעם למדתי בבית הספר הזה אז הוא הראה לי אותו. לצערי, גם המנקה לא מכירה אותו, אז יש שם גם קצת אבק….. נוכל לדבר על מה שתרצי. את תראי שתתעודדי." אמר ואני הנהנתי בראשי לאות חיוב.
"נשאר לי משהו…. מאז…. מהתאונה ההיא…." אמרתי בראש מושפל.
"מה?! על מה את מדברת? מה נשאר לך?" שאל אותי וראיתי את החשש בעינו.
"ה'ורד הלבן'…. בעצם, מה שקרה זה שהטייס נפצע מורד לבן שהביאה לו הדיילת, כולם יודעים את זה. כולם גם יודעים שהורד הזה, לא היה באמת ורד, זה היה צמח שונה, דמוי ורד…. עד היום לא מצאו את הצמח שגרם לתאונה מסיבה פשוטה…" אמרתי אבל ליאו קטע אותי.
"זה היה צמח מים?" שאל.
"כן…. והוא לא דומה לאף צמח אחר שראיתי…… וניסיתי לבחון אותו. הוא שונה. זה צמח עמיד. ו….אני לקחתי אותו. הוא אצלי…." אמרתי.
"מה? בגלל זה לא מצאו את הפרח הזה?" שאל.
"כן. אבל היו להם תצלומים מהמצלמות ששרדו, אז הם יכלו לראות איך נראה הפרח…" אמרתי.
"אני יודע, מראים אותו כל שנה בטלוויזיה…" אמר. שתיקה השתררה.
"אני עייפה…" אמרתי לבסוף.
"בואי נלך לישון…" הציע והסכמתי. התארגנו לשינה.
"לילה טוב" אמרתי.
"לילה טוב" אמר גם הוא.

"קומו כולם!!!" שמעתי את פיבי קוראת. אני וליאו כבר היינו ערים. הראתי לו את הפרח ושנינו התבוננו בו שעות, ונזהרנו לא להדקר מהקוצים. הוא היה יפה. לבן. צחור כשלג, למרות כל מה שעבר. הוא היה שונה. ידעתי את זה עוד מהרגע הראשון שראיתי אותו.
"ערים!" אמרתי לה.
"תתארגנו לבית הספר!" אמרה. לקחתי בגדים ורציתי להכנס לשרותים כדי להחליף את הפיג'מה. לחדר שלי ושל ניק יש מקלחת משותפת, וניק היה בפנים.
"ניק, ייקח לך עוד הרבה זמן?" שאלתי.
"אני מחליף בגדים, אני לא יודע כמה זמן זה ייקח…" אמר.
"אולי תחליף בחדר שלך, גם אני רוצה להחליף בגדים, ואצלך אין חבר באותו החדר…." אמרתי.
"למען האמת, יש לי! ג'ייק בא אלי אתמול, לישון אצלי." אמר.
"נו…. אבל שניכם בנים! תן לי להכנס לפני שנאחר…" ביקשתי. הוא לא ענה.
"תסתובב!" פקדתי על ליאו אחרי שנמאס לי לחכות שניק ייצא. ליאו הסתובב והחלפתי את בגדי.
"סיימת?" שאל.
"כן" עניתי והוא הסתובב בחזרה. הוא גם היה לבוש.
"בואי נרד" אמר והסכמתי. ירדנו וכולם חיכו רק לנו. גם ניק וג'ייק.
"בואו נצא" אמר ג'וש (למי שלא זוכר- ג'וש זה אבא של ניק). כולנו הנהנו בהסכמה ויצאנו לכיוון בית הספר בלימוזינה הגדולה. סבלתי את השעתיים הראשונות. לא הקשבתי בכלל לקשקושים של המורה על ה'ורד הלבן', רק חשבתי על המקום שליאו יראה לי בהפסקה. סוף כל סוף הצלצול נשמע. מהרתי לקפיטריה. ראיתי את ליאו מדבר עם עוד כמה בנות. נראה שהוא לא שם לב שהן מנסות לפלרטט איתו. קצת התעצבנתי. רצתי לכיוונו, חיבקתי אותו והוא נישק אותי. הבנות הלכו עם מבט מאוכזב על פניהן.
"תראה לי את המקום הזה שדיברת עליו!" ביקשתי ממנו והוא הוביל אותי בין מסדרונות בית הספר עד שהגענו למקום המדובר. נדחקנו דרך פתח צר והגענו לחדר.
"וואו…" התפעלתי. החדר היה יחסית מרווח, אבל חשוך ומאובק.
"מעניין איך ריאן מצא אותו בכלל…" אמר ובחן את החדר.
"ליאו, אני רוצה הביתה…" אמרתי ודמעות מתהוות בעיני.
"למה?" שאל. כאילו שהוא לא יודע.
"כי אני לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר! יש ניצולים מהתאונה הזאת ושנינו יודעים את זה!" אמרתי בקול רם.
"יש ניצולים? הצחקת אותי, כולם יודעים שאין…." גיחך ריאן מאחורי.
"ריאן?!" הופתענו אני וליאו פה אחד.
"מה? חיפשתי אתכם…" אמר כאילו לא קרה כלום.
"למה?" שאל ליאו.
"היה לי משעמם. וחוץ מזה, מישהו צריך להשגיח שלא תעשו שטויות, נכון?" שאל בציניות.
"איפה כל השאר?" שאלתי
"בקפיטריה…" אמר. הצלצול נשמע, וכולנו יצאנו מ'המחבוא הסודי' והלכנו לכיוון הכיתות. שמתי לב לבנות שמביטות בליאו.
"היי, ליאו…" אמרה אחת מהן באיטיות.
"מי זאת?" אמרה השניה כששמה לב אלי. ליאו לא התייחס אליהן.
"אני צריך ללכת לשיעור.." אמר, נתן לי נשיקה קצרה על השפתיים והלך. יכלתי להבחין במבט הכועס של הבנות. חייכתי לעצמי. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם השיעור, אז החלטתי להבריז. נכנסתי לשירותי הבנות והתיישבתי על הרצפה. לא אשמתי שאין שם כיסאות. חיכיתי שהשעתיים האלה ייגמרו כבר, אבל הן לא נגמרו. זה היה סיוט. השעה הראשונה נגמרה. פתאום הדלת נפתחה. זאת הייתה ליסה.
"הבהלת אותי" אמרתי.
"סורי…" אמרה.
"מה את עושה פה?" שאלתי אותה.
"תנחשי" אמרה. לרגע שכחתי שאני נמצאת בשירותים. היא נכנסה לאחד התאים ויצאה אחרי דקה.
"אולי תישארי.." ביקשתי ממנה.
"טוב…. נו….. במילא השיעורים האלה משעממים…" אמרה והתיישבה לידי.
"אז…. מה קורה איתך ועם דקסון?" שאלתי אותה והיא השפילה מבטה.
"נפרדנו…" היא אמרה. לא ציפיתי לזה. ראיתי דמעה זולגת על לחיה העדינות.
"אני מצטערת…" אמרתי וחיבקתי אותה.
"את לא צריכה, זה בגללו. ראיתי אותו מנשק מישהי אחרת, ואז שמעתי אותו אומר לחברים שלו שהוא נישק אותה!" היא בכתה וניסיתי לנחם אותה. יצאנו לטייל בחצר בית הספר, ואז ליאו בא.