ילדה מוזרה- פרק 2

כשנפתחה דלת ביתו, ראיתי משהו שגרם לליבי להפסיק לפעום למספר שניות.

"חשבתי שאין לך אחים…." אמרתי חרישית באוזנו של ריאן.
"מצטער לאכזב אותך….." גיחך ריאן. "זה ליאו. אח שלי, בן 16" אמר. מה שהפתיע אותי זה לא שהיה לו אח, אלא המראה שלו.
"הוא לא דומה לך" אמרתי.
"נכון, גם לא להורים שלי. בעצם הוא דומה לך. וגם הגוונים שלו זה מלידה. הוא לומד בבית ספר אחר." אמר ריאן. המראה של ליאו באמת דמה לי. שערו היה שחור עם גווני סגול באורך בינוני. עורו היה לבן וחלק. עיניו היו סגולות ובגדיו היו סגולים- שחורים.
"היי" אמר ליאו ופנה אלי.
"היי, ליאו, זאת אמבר." הציג אותי ריאן.
"זאת החברה שלך?" שאל ליאו וריאן הסמיק.
"לא!" אמר.
"יופי, אז היא פנויה." אמר ואז פנה אלי "זה טבעי?" שאל אותי ליאו וליטף את שיערי.
"כן" עניתי בביישנות.
"ואוו…." אמר. "ואני כבר חשבתי שאני היחיד בעולם…." אמר וגיחך.
"כן, גם אני. עד היום…." אמרתי.
"טוב, בואי נעלה לחדר שלי." אמר ריאן והוביל אותי לחדרו. הוא עזר לי ללמוד ובערך ברבע לתשע חזרתי הביתה. (כלומר, לבית של ניק. וליסה. וכל השאר…..).
"היי, אמבר!" קפצה עלי ליסה. "ספרי פרטים! התנשקתם?" שאלה אותי. נרתעתי.
"לא!!" עניתי.
"פגשת את אח שלו?" שאל אותי סטיב (שגם היה בן 15).
"כן…." עניתי.
"רגע, אז התנשקת עם אח שלו?!" שאלה אותי ליסה.
"לא!!!!" צעקתי עליה.
"ליסה, למה את תמיד חושבת רק על דברים כאלה?!?!" שאל אותה סטיב.
"כי אהבה זה מה שמניע אותנו." אמרה ליסה בביטחון. עליתי לחדר שלי. נשכבתי על המיטה ואחרי דקות מספר נכנס ניק.
"היי" אמר.
"היי" אמרתי גם.
"אז…. איך היה אצל ריאן?" שאל אותי.
"בסדר" עניתי.
"ו….?" ציפה ניק לעוד.
"ו…. זהו." אמרתי.
"בטוח? כי ליסה אמרה לי שאת מאוהבת בו…." הוא אמר.
"אני לא! טוב….. אולי…. אולי קצת…. אבל למה אכפת לך?" שאלתי אותו.
"סתם. כי אני דואג לך….." אמר וכיסה אותי בשמיכה.
"כן, בטח…. אתה פשוט פוחד שיהיה לך מתחרה….. תודה שאתה מאוהב באמבר!" הבטתי לכיוון ממנו בא הקול. זה היה לארי.
"לארי! אני לא! אסור לי לדאוג לה? אתה יודע שכל הבנות בשכבה שלהם נמרחות על ריאן! אני לא רוצה שהיא תיפגע….." אמר ניק.
"כן, בסדר. מה שתגיד….. לילה טוב…" אמר לארי ויצא מהחדר.
"לילה טוב" אמר ניק, נתן לי נשיקה על הלחי ופנה גם הוא לצאת מהחדר.
"ניק!" קראתי שנייה לפני שיצא. הוא הסתובב אלי. "תישאר קצת…." ביקשתי ממנו. הוא התיישב לידי על המיטה וליטף את ראשי.
"אז….. על מה אתם לומדים בבית הספר?" שאל.
"עכשיו המורה קצת מדברת איתנו על יום הזיכרון ל'ורד הלבן'… ותאמין לי, אני כבר יודעת עליו הכל. קצת קשה לי לשכוח…." אמרתי והשפלתי מבטי.
"למה? מישהו שאת אהבת נהרג שם?" שאל.
"לא, אני פשוט….. לא חשוב. אני סתם שמעתי על זה הרבה…." שיקרתי. היה לי קשה עם העובדה שכולם חושבים שאני מתה. כלומר- אילו ידעו שעליתי על המטוס הזה, היו חושבים שאני מתה, או לפחות אמורה למות…
"אוקיי…." אמר ניק.

שלושה שבועות עברו להם ונשארו עוד 3 ימים ליום הזיכרון ל'ורד הלבן'. היה לי קשה להתמודד עם השיעורים שנתנו לנו על ה'ורד הלבן'. בכל שיעור חזרו על המילים 'ללא ניצולים'. זה העיק עלי. לא חשבתי שאוכל לסבול עוד שיעור אחד עם המילים האלו. ובנוגע לריאן- אנחנו ידידים. רק ידידים.
"קומו כולם!!" העירה אתנו פיבי. כבר הייתי ערה. בכיתי במיטה. אך יכול להיות שניצלתי? איך זה יכול להיות? מה אני? כשאף אחד לא הגיב לפיבי היא התחילה להיכנס לחדרים אחד- אחד ולהעיר את כולם בנפרד. החדר שלי היה אחרון. בהתחלה היא לא נכנסה אלא רק צעקה: "אמבר מתוקה, קומי עורי, יום חדש מתחיל!" אבל כשלא הגבתי היא נכנסה וישר ראתה שאני בוכה.
"מה קרה, אמבר?" שאלה אותי בקול רם. ליסה, סטיבן, לארי וניק שמעו את השאלה של פיבי ונכנסו לחדר שלי.
"אמבר?" שאל ניק "הכל בסדר?"
"אני בסדר, לכו." אמרתי.
"לא, את לא! מה קרה?" שאל סטיבן. כולם התיישבו לידי.
"כלום…. באמת! סתם חלום רע….." החנקתי את מילותיי. פרצתי בבכי עז וליסה חיבקה אותי.
"על מה חלמת?" שאלה.
"סתם, באמת, זה לא חשוב…. על ההורים שלי…. זה סתם…" שיקרתי.
"את רוצה היום חופש מבית ספר?" שאלה פיבי. הנהנתי בראשי לאות חיוב. כולם יצאו מחדרי חוץ מניק.
"מה קרה באמת?" שאל. אמנם הכרנו רק 3 שבועות, אבל אם תשאלו מישהו, הוא יחשוב שאנחנו מכירים עוד מהגן. הוא ידע ששיקרתי.
"עזוב אותי" זרקתי עליו כרית.
"לא! עד שתגידי לי מה באמת קרה!" אמר וחיבק אותי.
"אני לא מסוגלת…." גמגמתי.
"למה?" שאל.
"ה'ורד הלבן'…. אין ניצולים…." גמגמתי לעצמי.
"נכון. אין ניצולים. למה? מה קרה? מישהו שחשוב לך מת שם?" שאל.
"להיפך…." אמרתי לו. "אבל בבקשה תעזוב אותי!" ביקשתי ממנו.
"ניק, דיין כאן. ואמבר, ריאן כאן." קראה לעברנו ליסה.
"ניק, תגיד לריאן שיכנס" ביקשתי ממנו. הוא יצא מחדרי ואחרי שניות מספר נכנס ריאן.
"מה קרה?" שאל אותי כשראה אותי בוכה.
"סתם חלום רע…. תישאר איתי…." ביקשתי ממנו.
"את הולכת לבית הספר?" שאל והנדתי בראשי.
"אבל תישאר איתי עד שתצטרך ללכת" ביקשתי והוא חיבק אותי.
"אני אביא לך את שיעורי הבית" הוא אמר ואחיזתו נחלשה.
"אל תעזוב אותי" אמרתי לו והוא חיזק את אחיזתו שוב. אחרי מספר שניות הוא נתן לי נשיקה בלחי.
"אני לעולם לא אעזוב אותך" אמר.
"אל תיתן לי את שיעורי הבית על יום ה'ורד הלבן'" ביקשתי ממנו.
"למה?" שאל.
"ככה" עניתי.
"למה ככה?"
"סתם ככה"
"טוב… אני צריך ללכת לבית הספר" אמר ויצא מחדרי. נשכבתי על המיטה ונרדמתי. חלמתי על היער. חלמתי על ההורים שלי שמטיילים איתי ביער. התעוררתי מצלצול הטלפון.
"הלו?" שאלתי בקול ישנוני.
"היי, זה ריאן, אפשר לבוא אליך?" שאל.
"כן" עניתי.
"טוב, אז אני בא."
"מחכה" אמרתי והוא ניתק. לאחר דקות ספורות הוא הופיע ליד דלת הכניסה.
"תיכנס" קראתי אליו כשדפק על הדלת. הדלת נפתחה וריאן נכנס.
"הבאתי לך את שיעורי הבית" אמר.
"תודה, בוא נעלה לחדר שלי" אמרתי ועלינו לחדר.
"תגידי…. חשבת פעם על…. אם בכל זאת יש ניצולים? אם לא בדקו מספיק טוב?" נרתעתי לשמע המילים.
"אין מצב שיש ניצולים!!! רק יצורים או מוטציות יכולים לשרוד את זה!!!!! המטוס שקע עד קרקעית האוקיינוס!!! לאנשים לא היה אויר וכולם מתו!!!! כולם!!!!" צעקתי עליו והתחלתי לבכות.
"אני מצטער…. איבדת שם מישהו?"
"לא!" עניתי. ריאן לא הגיב.
"אני צריך ללכת, כבר 4וחצי. אל תשכחי, מחרתיים הטקס. חולצה לבנה." אמר ויצא מחדרי. עצמתי את עיני וכשפקחתי אותן ראיתי את ניק.
"שמעו את הצעקות שלך עד למטה." אמר.
"לא איבדתי בתאונה הזאת אף אחד" אמרתי.
"כבר אמרת לי את זה. אז מה קרה?" שאל ולא עניתי. רק השפלתי את מבטי.
"היי, אולי נלך לבריכה?" הצעתי.
"כן! אני אזמין את כולם." אמר ואני הסכמתי. לבשתי את בגד הים שלי ולאחר 20 דקות כולם ניצבו בבריכה (היא הייתה באחוזה הענקית). כולם היו שם: האחים- רוז, שיין, סטיב, ליסה, ניק ולארי. ריאן ודקסון. גם ליאו. בוני, ביאטריס וניקול. והבנים- ג'ייק ודיין. היינו 15 בסך הכל. כולנו נשארנו עם בגדי ים ונכנסנו לבריכה. אחרי שעה לחלק נמאס והם הלכו. נשארנו אני, ניק, לארי, ריאן וליאו.
"היי, למה אני הבת היחידה?" שאלתי פתאום.
"תשאלי את עצמך…" אמר ריאן. ליאו יצא מהמים בפעם הראשונה מאז שנכנס ואז שמתי לב למשהו. החנקתי צעקה אבל מיד סתמתי את פי בידי.
"מה קרה, אמבר?" שאל ניק.
"אני…… ליאו…" אמרתי בגמגום ובפחד.
"ליאו?" התפלא לארי.
"על המותן… בצד שמאל…." אמרתי בהיסוס.
"ליאו?" פנה אליו ניק. "מה יש לך על המותן השמאלית?" שאל.
"זה? זה…. סתם משהו שנולדתי איתו…" אמר והביט בקעקוע של מותנו. היה לו צורה של כתר כחול ועליו יהלומים שחורי וסגולים. כמעט התעלפתי.
"מה קרה?" שאל אותי ריאן.
"גם… גם לי…" ניסיתי לומר אבל לא הצלחתי. יצאתי מהמים והראיתי את הקעקוע שלי לכולם. כולם הופתעו. כולל ליאו.
"אנחנו יכולים להישאר לבד?" ביקשתי וכולם מלבדי ומלבד ליאו הלכו.
"זה אתה!" אמרתי.
"אני לא מאמין שזאת את…."
"בהתחלה, שרק ראיתי אותך, לא הייתי בטוחה שזה אתה, אבל הקעקוע!" אמרתי וחיבקתי אותו כשדמעות בעיני. גם הוא ניצול ה'ורד הלבן'. שנינו ניצלנו. אנחנו לא יודעים למה או איך, אבל אנחנו יכולים לנשום במים. כאילו יש לנו מספיק אויר בתוך המים שאנחנו יכולים לנשום אותו. חיינו שבוע במטוס, שנינו, עד שמצאנו דלת שנשחקה מהמים ואז ידענו שאנחנו לא צריכים לחיות יותר מתחת למים.
"איך אתה שורד כל שנה את השיעורים על ה'ורד הלבן'?" שאלתי אותו.
"למדתי לחיות עם זה…." הוא ענה והתקרב אלי. ישבנו על שפת הבריכה, צמודים.
"אני…. כבר מהרגע הראשון במטוס הענק הזה שראיתי אותך, ידעתי שאת שונה. וגם אני. וגם ידעתי עוד משהו…." הוא אמר.
"מה?" שאלתי אותו.
"שאני רוצה אותך" הוא אמר וקירב את ראשו לשלי. שפתיו נגעו בעדינות בשלי וזרם חום עבר בגופי. שתיקה השתררה והסמקתי עד עמקי נשמתי.
"אני מצטער…" הוא אמר לבסוף.
"למה?" שאלתי אותו.
"כי כמעט כל שאר הבנים שמכירים אותך מאוהבים בך! וגם אח שלי…. אני לא רוצה לפגוע בו…." אמר והשפיל מבטו.
"אבל הוא אח שלך, הוא יבין. אבל ההחלטה היא שלך…." אמרתי.
"לא. בעצם…. ההחלטה היא שלך. ריאן הוא אח שלי, אבל הוא גם ידיד טוב שלך. אם תרצי להיות איתי, הוא גם יצטרך להבין אותך. אני לא אהיה מסוגל לעמוד בלראות אותו סובל מכאבים. אני לא יודע…. אני רוצה שאת תחליטי." אמר.
"זה קשה…. גם אני לא רוצה לפגוע באף אחד. אבל….. אני אוהבת אותך" אמרתי לבסוף. פתאום שמעתי את ריאן: "זה בסדר. אני אבין. זאת אהבה. אם את אוהבת את אח שלי, וגם הוא אותך, אני שמח. יהיה לך יותר טוב להיות איתו." למרות מה שאמר, יכלתי להבחין בדמעות הזולגות על לחיו.
"כמה שמעת?" שאלתי.
"לא הרבה. רק מאז שליאו אמר שהוא מצטער…" ענה לי. הוא הסתובב והלך.
"אז….. מה את מחליטה?" שאל אותי ליאו. כמעט מיד נישקתי אותו והוא נפל אחורנית על גבו ואני עליו. פתאום קלטתי את ניק מזוית העין שלי. התנתקתי בזריזות מליאו ושנינו הבטנו בניק.
"בואו לאכול, זוג יונים…." אמר ניק וגיחך.
"אז…. אתה לא מקנא בי?" שאל ליאו את ניק בנימה עוקצנית וגאה על כך שהשיג אותי.
"ברור שלא." אמר ניק. "אני אוהב את אמבר. אפילו מאוד. אני מת עליה, אבל בתור אחות. לא חשבתי עלינו בתור קטע רומנטי. היא כמו אחותי, וזה הכל" אמר ניק וחייך.
"טוב" אמר ליאו.
"עכשיו בואו לאכול!" זירז אותנו ניק.
"וואו, למה למהר?" שאלתי.
"אני כבר רוצה להלשין עליכם!" אמר וצחק. גם אני וליאו צחקקנו. הלכנו לאכול.
"וואי, אתם לא מבינים איזה יום מטורף!" אמר ניק.
"למה, ניק? מה קרה היום?" שאלה רוז.
"טוב… לאמבר יש חבר שבמקרה ממש דומה לה ובמקרה יש להם אותו קעקוע…." אמר ניק ואני וליאו הסמקנו.
"איזה תזמון מושלם…. את יודעת שבדיוק אמא שלנו רצתה להעביר את ליאו לאותו בית הספר איתנו?" פנה אלי ריאן. חייכתי. אבל לא היה לי כוח לבית הספר. לא רציתי שיגיע מחר. ידעתי שהמורה תדבר על התאונה, ואני לא אהיה מסוגלת לסבול את זה. ומחרתיים…. מחרתיים הטקס! אני שונאת בית ספר!
"יופי, נוכל להביך אותה בבית הספר בפני החבר שלה" סטיב צחק ואני גלגלתי עיניים.
"אני לא אשרוד את בית הספר!" לחשתי לליאו.
"פיבי, אנחנו יכולים לעלות?" שאל ליאו את פיבי.
"ברור, אבל אל תעשו שטויות!" אמרה ואנחנו עלינו.
"זה לא במקרה…." אמר ליאו שכשהגנו לחדרי.
"מה?" שאלתי.
"את יודעת…. הקעקוע, שנינו נולדנו איתו! זה לא נראה לך קצת מוזר? גוונים מלידה….ו…ונשימה מתחת למים….." אמר.
"למה לא נתייעץ עם מישהו?" הצעתי.
"לא! אנחנו נהפוך לניסויים מדעיים!" אמר והבנתי אותו.
"אבל בכל זאת….. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה, ואני פוחדת שאני אשבר כשאגלה את האמת. אני לא שורדת אפילו את השיעורים בבית הספר! זה מחרפן אותי שאומרים שאין ניצולים! כי יש! אנחנו! שנינו! כולם חושבים שאנחנו מתים ביחד עם כל השאר!" אמרתי בקול רם.
"אם הם היו יודעים שהיינו על המטוס הזה, הם היו חושבים שאנחנו מתים! אף אחד לא יודע שאנחנו היינו שם!" אמר לי.
"כן, אבל אני יודעת. ולי קשה להתמודד עם העובדה שהייתי אמורה למות עכשיו!!!" צעקתי. כנראה חזק מדי, כי לארי שמע אותי. הוא נכנס לחדר שלי ושאל: "מה זאת אומרת שאת היית אמורה למות עכשיו?"