ילדה מוזרה- פרק 1

טופז24 27/04/2012 1555 צפיות 4 תגובות

"אני עדיין כאן" אני זוכרת את המילים האלה טוב מאוד. כל לילה לפני שאני הולכת לישון אני חושבת על 3 המילים האלו. כל יום לפני שאני יוצאת ליער אני חושבת על 3 המילים האלו. כל יום כשאני מתעוררת משנתי אני חושבת על 3 המילים האלו. כל שעה עגולה שעוברת אני חושבת על 3 המילים האלו.
אני אמבר. יתומה מהורים. חיה בבית נטוש, לבד. לא הולכת לבית הספר, אין לי כסף.
אוכל? אני צדה ומלקטת פירות.
מים? מהאגם.
השם? אני המצאתי.
ההורים שלי? אני לא יודעת. לא הספקתי להכיר אותם. חייתי בבית יתומים רחוק, עד שהחלטתי לברוח ממנו. התגנבתי לטיסה. המטוס שעליתי עליו התרסק, ללא ניצולים. ללא ניצולים חוץ מאחת, אני. אף אחד לא יודע שהייתי על המטוס הזה חוץ ממני. התאונה הזאת היא תאונה שכולם מדברים עליה. כל שנה מזכירים אותה. זאת הייתה התרסקות המטוס הכי גדולה ומדוברת בעולם. כל מי שתפגוש ברחוב ותשאל אותו 'אתה מכיר את תאונת המטוס הגדולה 'הורד הלבן'?' יענה לך שברור שהוא מכיר. אבל אם תשאל אותו 'תגיד, אתה יודע כמה ניצולים יש?' הוא יחשוב שהחלקת על השכל. כולם יודעים שאין ניצולים והרבה אנשים איבדו את קרוביהם בתקרית הזאת. מאז אני לא עולה על מטוס. אני פוחדת. החיים שלי הם סוד. אף אחד לא מכיר אותי ואני גם לא חושבת שבבית היתומים זוכרים אותי. שערי שחור, חלק וארוך עם פוני בובה. יש לי גווני ורוד טבעיים בשיער. יותר בגוון של ורוד פוקסיה. לעיני יש צבע ייחודי- ורוד. לפעמים נראה כי כולי חיה על שחור- ורוד, אם כי יש בזה משהו נכון. גם הבגדים שאני לובשת בצבעים ורוד- שחור, למרות שכרגע יש לי רק בגד אחד והוא אותו הבגד שלבשתי כשקרתה התאונה. כבר 5 שנים עם אותו הבגד. עורי בהיר וחלק, אין לי פצעוני בגרות. לחיי קצת אדומות- טבעי. אני ילדה מוזרה. לא, לא מוזרה- שונה. אני ילדה שונה. אבל מה שהכי שונה (מוזר) אצלי זה הקעקוע שממוקם על מותני הימנית. נולדתי עם הקעקוע הזה. הוא בצבעים ורוד- שחור (ברור….) אבל יש עוד צבע- כחול. רובו כחול. יש לו צורה של כתר (כחול) ולכתר יש יהלומים בצבעים ורוד ושחור. כיום אני בת 15.

'אני רעבה' חשבתי לעצמי. יצאתי אל היער לקטוף את האוכמניות המתוקות וטריות שהיו תלויות כל השנה על ענפי העצים. התחלתי לטפס על העץ עד שהגעתי לפירות הטעימים. אכלתי לי בהנאה. לפתע שמעתי רחשים בוקעים מהשיחים. הבטתי כלפי מטה בזהירות ומתוך השיחים הגיחו 2 נערים הנראו כבני גילי.
"בוא לכאן" אמר אחד מהם ומשך את השני למאחורי העץ שהייתי עליו.
"כן, זה מקום טוב, הם בחיים לא ימצאו אותנו כאן!" אמר הנער השני והתמקם לו במחבוא.
"אחת, שתיים שלוש- ביאטריס ובוני!" שמעתי קול של נערה.
"הם מצאו את ביאטריס ובוני…." אמר הראשון.
"כן, שמעתי…" אמר לו השני. פתאום צדה את עיני דבורה, ומאחוריה עוד לפחות 120 דבורים. ירדתי מהעץ בקפיצה ונחתתי ממש מול הנערים שלא ציפו לראות אותי.
"רוצו!" אמרתי להם והצבעתי על הדבורים. כששמו לב לבערך 121 הדבורים הם התחילו לרוץ. אני נשארתי ליד העץ.
"למה את לא בורחת?" שאל הנער הראשון.
"לאן?" שאלתי אותו.
"לא יודע, אולי הביתה, או לשחק במקום אחר…" ענה.
"אין לי לאן לברוח!" צעקתי אליו ועצבנתי את הדבורים.
"לא חשוב! בואי איתנו! הן נראות עצבניות!!!" אמר הנער השני ומשך אותי איתם. כולנו רצנו ופגשנו בחבורת נערים.
"מי זאת?" שאל אחד הנערים בזמן שהביט בי ובחן את בגדי הקרועים (בכל זאת- 5 שנים עם אותו בגד….)
"לא יודעים" אמר שראשון.
"אבל היא הזהירה אותנו מפני הדבורים ואז היא אמרה שאין לה לאן לברוח, אז הבאנו אותה לכאן." אמר השני לחבורה. הם הכירו לי את כל החבורה:
הנער הראשון- דיין- שיער שחור, בינוני. עיניים חומות.
הנער השני- ניק- שיער חום כהה, בינוני. עיניים ירוקות.
ביאטריס- שיער שטני, גלי, עד אמצע הגב. עיניים כחולות.
בוני- שיער בלונדיני, חלק עם פוני לצד, עד סוף הגב. עיניים ירוקות.
ניקול- שיער שחור, קצר, מתולתל. עיניים אפורות.
ג'ייק- שיער קצוץ בצבע שחור. עיניים בצבע דבש.
"טוב, היה נחמד להכיר אתכם. עכשיו אני אזוז…" אמרתי.
"לאן?" שאל דיין.
"לאנשהו" אמרתי.
"אבל את לא רוצה להיות חברה שלנו?" שאלה ניקול.
"ח….ח….חברה?" שאלתי. מעולם לא היו לי חברים. הייתי…. שונה….
"כן, ברור, אלא מה?" חייכה אלי בוני.
"אוקיי…" אמרתי.
"תגידי, אצל איזה ספר עשית את הגוונים? הם יפים, גם אני רוצה…. רק בצבע אחר…." שאלה ביאטריס.
"בעצם- זה טבעי…" אמרתי.
"באמת? איזה מגניב!" אמרה בוני.
"אז…. בת כמה את?" שאל ניק.
"15" עניתי.
"קטנה" צחק דיין.
"למה? בני כמה אתם?" שאלתי.
"17" ענה.
"יש לך חבר?" שאל אותי ניק וכולם צחקו (חוץ ממני)
"לא" עניתי.
"באמת? אבל את ממש יפה…. בטח כל הבנים בכיתה שלך נמרחים עלייך…" אמר ניק.
"אני לא לומדת בבית ספר. וחוץ מזה- יפה?! אני מוזרה! אני שונה!" אמרתי.
"את לא לומדת?! למה?!" התפלא ג'ייק.
"אין לי כסף!" עניתי.
"אה…. אתם… עניים?" שאלה אותי ניקול.
"אתם?!" הופתעתי.
"כן, את יודעת… את ו…. המשפחה שלך…" היא אמרה. השפלתי את מבטי.
"אין לי משפחה…." אמרתי.
"אה…. אני…. אני מצטערת…. לא התכוונתי…" היא גם השפילה את מבטה.
"אז עכשיו את חיה כאן? ביער?" שאל אותי דיין.
"לא בדיוק…. אני חיה בקצה שלו, כי ביער יש חיות טורפות…." עניתי.
"כמה זמן כבר?" שאלה אותי ביאטריס.
"5 שנים" אמרתי.
"אה….. אז את בעצם חיה ביער מאז התאונה 'הורד הלבן'…." היא אמרה.
"את לא יודעת כמה את צודקת…." אמרתי. לא רציתי לחשוף את הסוד שלי.
"לא קר לך?" שאל אותי ניק.
"בעצם, כן. בואו נדליק מדורה." הצעתי.
"מדורה?!" התפלאה בוני.
"כן, מה רע?" שאלתי.
"עזבי, בוני, אל תשכחי שאין לה בית…." אמר ג'ייק לבוני ועשיתי את עצמי כלא שומעת.
"רוצים לאכול?" שאלתי.
"כן. הבאנו אוכל." אמרה ניקול.
"איזה אוכל אתם אוכלים?" שאלתי אותם.
"את יודעת, כל מיני… פשטידות, כריכים, ממתקים, עוגות…" ענתה בוני.
"מה זה?" שאלתי. דיין לא התייחס לשאלה שלי. ושאל:
"מה את אוכלת?"
"אני? אני אוכלת פירות ואני צדה." אמרתי.
"ואוו…. אני לא הייתי שודת כאן ביער הזה 5 שנים בלי חברים…" אמרה ניקול.
"עזבי חברים, את לא יכלת לחיות שנייה בלי האייפון שלך, והמחשב והנגן…" אמרה ביאטריס.
"מה אלה?" שאלתי אותן.
"אלה מכשירים טכנולוגיים." הסביר לי ניק.
"ואוו.." התפעלתי ובחנתי את המכשיר שדיין החזיק.
"את באמת לא ראית כאלו אף פעם?" שאל אותי דיין ברכות. לאט, לאט הוא התקרה אלי. הוא ליטף את שערי בעדינות. זה היה נעים. הבנות החליפו ביניהן מבטים והתחילו לצחוק.
"מה מצחיק?" שאלתי אותן.
"את באמת לא שמה לב?" שאלה ביאטריס בזמן שצחקקה. הנדתי בראשי.
"כל הבנים כאן נדלקו עלייך…" אמרה בוני וגיחכה
"לא נכון!" צעק דיין.
"כן נכון! תראה אותך ואותה! אתם צמודים כמו…. לא יודעת מה!" צחקה ניקול. מיד מיהרנו להתנתק.
"אנחנו עדיין לא יודעים את השם שלך…." אמר ניק בזמן שהציע לי עוגייה.
"אני…אני אמבר" אמרתי. לא לקחתי את העוגייה. קטפתי אוכמניות משיח שהיה ליד ואכלתי.
"שם יפה" אמר ניק והבנות גיחכו. ניק לא התייחס אליהן.
"זה מה שאת אוכלת?" שאל אותי ניק בזמן שקטף גם הוא אוכמניה ובחן אותה.
"כן, תנסה. אבל תיזהר, יש בפנים גרעין…." אמרתי. ניק התיישב לידי.
"את באמת לא רואה איך הבנים מפלרטטים איתך?" צחקה בוני.
"ילדים! בואו הביתה!" נשמע קול של מבוגר קורא.
"זה אבא שלי. אנחנו צריכים ללכת. את רוצה לבוא אלי?" הציע לי ג'ייק.
"למה?" שאלתי אותו.
"כי זה נראה לי יותר נחמד לישון על מיטה במקום על האדמה…." ענה.
"לא" עניתי. התרגלתי כבר ליער. פחדתי להתרגל לטוב, ואז הסיכויים שלי לשרוד ביער יהיו קטנים יותר.
"בואו כבר! למה אתם מתעכבים?!" נשמע אותו קול של מבוגר. הקול של אבא של ג'ייק.
"לכו. אני אשאר כאן. היה כיף להכיר אתכם." אמרתי. הסתובבתי עם הגב אליהם וטיפסטי על העץ הקרוב. הם התחילו ללכת למקום ממנו הגיע הקול. אחרי בערך שעתיים נרדמתי. נרדמתי על העץ שהתגלה כנוח. התעוררתי כששמעתי קול מוכר קורא בשמי.
"אמבר! אמבר, את כאן?" הוא קרא. ירדתי מהעץ ומולי ניצב ניק.
"אמבר תקשיבי. סיפרתי לאבא שלי על אתמול והוא הציע שאנחנו נדאג לך. כלומר, סוג של נאמץ אותך. נדאג לך לבגדים, לאוכל, לחדר לישון בו, ללימודים… להכל." אמר ניק וחייך.
"אני… אבל… זה יעלה הרבה כסף…." אמרתי.
"זה לא מה שמדאיג אותנו. אנחנו עשירים." הוא אמר ולפני שהספקתי לענות הוא החזיק בידי ומשך אותי לכיוון היציאה מהיער. לא שמתי לב לאן בדיוק גרר אותי. פתאום ראיתי איש מבוגר עומד מולנו. איש גבה קומה, שיער שטני קצוץ ועיניים ירוקות.
"אבא, זאת אמבר." פנה ניק לאיש.
"בואי איתנו. יהיה לך טוב יותר." אמר האיש. שתקתי. הם התחילו ללכת ואני אחריהם. שמתי לב שאנשים בוחנים אותי במבטים מוזרים.
"אגב, שמי ג'וש" אמר האיש בלי להסתכל לעברי. המשכנו ללכת עד שהגענו לאחוזה ענקית. אי אפשר היה לפספס אותה.
"כאן אתם גרים?" שאלתי בהתפעלות.
"כן, אני חושב שתאהבי את המקום…" אמר ניק.
"אני לא יודעת. התרגלתי מאוד ליער…." אמרתי והשפלתי את מבטי. נכנסנו אל האחוזה הגדולה, שהתברר שהיא יותר גדולה מבפנים!
"זה ענק!" אמרתי ונשארתי לעמוד במקומי.
"טוב, עכשיו את תכירי את המשפחה שלנו" אמר ג'וש וקרא לכולם לבוא לסלון (הענק). כולם התישבו על הספות היקרות. לאמא של ניק קראו פיבי. האחים שלו:
רוז- הכי קטנה- בת 7.
שיין- בן 10.
סטיב- בן 15 (כמוני)
ליסה- בת 15 (גם)
לארי- הכי גדול- בן 20.
"זאת החברה שלך?" שאל לארי.
"לא!" אמר ניק והסמיק. רוז וליסה צחקקו וניק שלח להם מבט של 'תפסיקו או שאני אהרוג אתכם'.
"בואי אמבר. אני אראה לך החדר שלך." אמר ניק ומשך אותי (שוב). עלינו במעלית לקומה אחרת ונכנסנו לאחד החדרים.
"זה…. החדר…?" היססתי.
"כן, זה החדר שלך…" אמר ניק ולא עזב את ידי.
"החדר…. שלי?" מעולם לא היה לי חדר לפני כן. גם בבית היתומים ישנתי עם עוד 8 נערות ב'חדר' קטן.
"כן, שלך." חייך אלי ניק.
"בואי, הולכים לשופינג!" אמרה ליסה בשמחה כשהתפרצה לחדר. לחדר שלי.
"מה זה שופינג?" שאלתי.
"קניות" היא אמרה "נלך לקנות לך בגדים ומוצרי קוסמטיקה ו…. עוד דברים של בנות שאני לא מתכוונת לומר ליד בן….." היא אמרה ופני קרנו משמחה. רק פעם אחת הלכתי לקניות. למרות שלא יכלתי לקנות כלום. ליסה משכה אותי ללימוזינה שחנתה ליד האחוזה (כמה פעמים ביום יכולים למשוך אותי?). כשהגענו לקניון נכנסנו למלא חנויות וקנינו המון דברים. בגדים בעיקר. כל הבגדים שקניתי היו בצבעי ורוד- שחור (כמובן). גם איפור ומוצרי קוסמטיקה אחרים קנינו. ליסה בחרה בשבילי תיק לבית הספר וקנינו את הספרים והמחברות שהייתי זקוקה להם. חזרנו לאחוזה מותשות. היה לי כיף. פעם ראשונה שהיה כיף בחיים.
"איך היה? נהנית?" שאל אותי לארי שנכנס לחדרי.
"מאוד" אמרתי ועצמתי את עיני.
"את עוד תתרגלי. אלה החיים שלנו. ועכשיו גם שלך." אמר לארי שהתיישב לידי. חייכתי למרות שעיני עוד היו עצומות. פיבי נכנסה לחדרי.
"מתי את רוצה להתחיל ללמוד?" שאלה אותי.
"אני לא חושבת שאני אסתדר בבית ספר. למדתי עד גיל 10. וזהו." אמרתי והחיוך שלי נעלם.
"אל תדאגי, ליסה וסטיב יעזרו לך. הם יהיו באותה השכבה איתך. גם ניק יוכל לעזור לך, הוא יהיה באותו בית הספר איתך, רק לא באותה שכבה." אמרה פיבי.

"לקום כולם!" העירה אותנו פיבי. התעוררתי. יום ראשון בבית הספר. ליסה עזרה לי להתארגן. היא אפרה אותי. היא שמה לי אייליינר שחור וצללית ורודה. לא הייתי צריכה סומק, הלחיים שלי היו אדומות גם ככה. התלבשתי ויצאנו ללימוזינה.
"אנחנו נעשה לך סיור בבית הספר. תנסי שלא ללכת לאיבוד." אמרה ליסה. כשהגענו לבית הספר עיני התלמידים והמורים בחנו אותי.
"אני מוזרה" אמרתי לליסה שהוליכה אותי בבית הספר.
"לא, את שונה. את הכי יפה כאן מכולם!" היא אמרה וזה עודד אותי. צלצול.
"בואי, אני אראה לך איפה הכיתה שלנו." היא אמרה והובילה אותי לחדר מלא בשולחנות וכיסאות.
"תתיישבי איפה שבא לך. אין כאן מקומות קבועים. ואל תדאגי, המורה תמיד מאחרת." אמרה. התיישבתי באחד השולחנות וליסה התיישבה לידי. הכיתה התמלאה ילדים. שני בנים נכנסו ובאו לכיוונינו.
"היי ליסה, מאמי." אמר אחד מהם ונשק לה על שפתיה.
"מי זה?" שאלתי אותה.
"זה דקסון, החבר שלי" אמרה.
"ואני ריאן." אמר הבחור השני וחייך אלי. הרגשתי צביטה בלב.
"הוא חמוד" אמרתי לליסה אחרי שהם הלכו.
"מי, ריאן?" שאלה
"כן" עניתי.
"בחירה טובה. רק שכל הבנות נמרחות עליו…. תהיה לך תחרות…." אמרה וקרצה לי. צחקתי. המורה נכנסה והתחילה לדבר בזמן שהתלמידים ישבו בשקט במקומות שלהם.
"בוקר טוב, תלמידים. כפי שבטח הבחנתם הצטרפה אלינו ילדה חדשה לכיתה, ואנו נקבל אותה בסבר פנים יפות. שמה הוא אמבר. אמבר, אנא גשי לכאן." היא הסתכלה עלי בזמן שהתקרבתי אליה ונעמדתי לידה.
"גברת אמבר, יש חוקים בבית הספר ואחד מהם אומר שאסור לצבוע את השיער. חוששני שעלייך לוותר על הגוונים הורודים בשערך!" היא אמרה ומבטה שידר כעס.
"אבל המורה, זה לא צבע. אני נולדתי עם זה" אמרתי והיא נראתה מופתעת.
"את יכולה לקרוא לי אלינה." אמרה לבסוף. "החלטתי להקדיש את השעה הראשונה לאמבר, שתספר לנו על החיים שלה." היא אמרה. סיפרתי להם איך חייתי ביער ואיך הכרתי את ניק וכולם. לא סיפרתי להם שאני ניצולת 'הורד הלבן'. הילדים הקשיבו בריכוז רב לדברי. היה נראה כי עניין אותם הסיפור שלי. השעה הראשונה עברה ובדיוק סיימתי לספר את מה שרציתי.
"בהחלט ניכר כי עברת הרבה בשנות חייך. אבל עכשיו עלינו לעבור לנושא אחר." התיישבתי במקומי, ליד ליסה והמורה המשיכה לדבר:
"כפי שזכור לכם טוב מאוד, בעוד כ3 וחצי שבועות יתקיים יום הזיכרון לתאונת 'הורד הלבן'. כבר מהיום יתחילו השיעורים לעסוק בנושא חשוב זה." כמעט בכיתי כשנזכרתי איך ניצלתי. ברור היה שהדרך שבזכותה ניצלתי היה הדבר הכי מוזר ושונה אצלי. בהפסקה הובילה אותי ליסה לקפיטריה. התיישבנו בשולחן אחד עם דקסון, ריאן, ג'ייק, ניק, דיין, ניקול, בוני, ביאטריס, סטיב ולארי. רוז (כיתה א') ושיין למדו בבית ספר אחר. כל השאר היו ילדים יחידים בבית.
"אז…. איך הבית ספר?" שאל אותי ריאן.
"מעצבן. קשה לי, אני לא מבינה כלום!" אמרתי.
"אם את רוצה, את יכולה לבוא אלי ואני אעזור לך" הציע ריאן.
"ברור." אמרתי והסמקתי.
"אם את רוצה, אפשר ישר אחרי בית הספר… " הציע.
"טוב, אבל איך אני אחזור?" שאלתי.
"זה לא בעיה, הוא גר ממולנו, רק לחצות את הכביש. את תוכלי ללכת ברגל" אמרה ליסה.
"טוב" עניתי. המשכנו לאכול ודיברנו וצחקנו. עברתי את היום הראשון שלי בבית הספר והלכתי לריאן. כשנפתחה דלת ביתו, ראיתי משהו שגרם לליבי להפסיק לפעום למספר שניות.


תגובות (4)

ואוווו איזה סיפור מהמהם !!!!
את חייבת להמשיךךך דחוף , רואים שאני חולה על הסיפורים שלך
לא ?!
תעלי גם את הסיפור הזה אחד אחר השני כמו הסיפור הקודם !

28/04/2012 10:28

אוקיי :) תודה :) אני ממש שמחה שאת אוהבת את הסיפורים שלי :) אני גם קוראת את הסיפורים שלך והם ממש יפים :) :) :)

28/04/2012 10:30

סיפור יפה!!
תמשיכי…

28/04/2012 12:14

זה סיפור מדהים!!!!!!עאעאעאעאע היה שווה לחכות אבל תמשיכי מהר!!!!!

28/04/2012 12:43
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך