יכול להיות שהפסדתי?

יכול להיות שנפלתי, יכול להיות שהפסדתי לה, יכול להיות שרציתי לנצח. אבל לשם שינוי לא הצלחתי. היצר התחרותי הוא זה שמוביל אותנו. לפעמים הוא מוביל למקומות רעים ויכול להיות שאם הייתי מתאמצת הוא היה מוביל למקומות טובים. אבל איך יכולתי להתאמץ במקרה שכזה? והתזמון? הוא הכל בחיים לפעמים, אני רוצה לחשוב שהיא ניצחה בזכות התזמון, לא בזכות האישיות. זו המחשבה שמטרידה את המנוחה שלי רוב שעות היום. בבסיס שלי אני אדם מאד מאד תחרותי, ושם בתחרות הכי גדולה שלי, התחרות על הלב שלו, היא, דווקא היא, האויבת השנואה עליי, מבין האנשים הבודדים שאני יכולה להגיד בלב שלם שאני שונאת. בלי להתחרט על מה שאני אומרת. ולי, עכשיו אין מה לעשות. הוא שלה. אני פיספסתי את הזדמנות שלי. לי לא נותר, אלא לעבור הלאה. את הקשר ניתקתי כי רחוק מהעין רחוק מהלב. ואני בבעיה. הבעיה שלי לא תיפטר לעולם. הבעיה לא תיפטר כי הוא העדיף אותה והבעיה היא בעיקר שלי. אז נשארנו חברים טובים כי זה הקשר שהוא יכול להתחייב לו עכשיו. מעבר לזה הוא לא יכול כי היא ניצחה. לא מגיע לה לנצח אבל היא ניצחה. ואני, את היום הזה אסגור טיפה מאוכזבת ואם כי אפשר להגיד שבורת לב, אבל אופטימית, כי אולי את המלחמה הבאה נגדה אנצח.