יין יאנג, הקדמה.
את דומה לקקי שלי, אפילו הוא יותר יפה ממך״, ״ תחזרי לאסלה. שם יש הרבה כמוך!״, ״את מתאימה לקיר השחור שם. אם תעמדי לידו לא נשים לב שאת שם בכלל״. זה מה שלורי שומעת כל יום. לורי עלתה לארץ לפני כשנתיים, היישר ממלחמת האזרחים באפריקה. כמו שכבר הבנתם, לורי כהת עור. היא יפהפייה אמיתית, יש לה עיניים חומות ויפות ושיער שחור וחלק, אבל את כל היופי הזה היא מסתירה מתחת לסוודרים גדולים, וכובעים שנועדו להסתיר את כל פנייה.
לורי היא ילדה דיכאונית, מתבודדת, מאלה שמגיעות הביתה, מתכסות בשמיכה, ולא יוצאות משם במשך היום. מצבה הכלכלי של לורי ואימה ירודים מאוד,מה שלא מקל על הסיפור. עד שיום אחד מגיע לבית הספר תלמיד חדש, ועד מהרה הוא מצטרף לחבורת המקובלים, למורת רוחת של לורי.
תגובות (7)
הרעיון מעניין :)
תמשיכי.
כע תמשיכי
אני מתה לקרוא את הסיפור הזה. העלילה מושכת ומעניינת, ומציגה מצב בחיים- הגזענות. תמשיכי, אני אשמח לקרוא!
יש לך כתיבה יפהפייה 3>
התחלתי עוד סיפור ורציתי לנטוש את זה, אבל בגללך אני אמשיך גם את זה.
זה נושא שדי קרוב לליבי, כי האבא הביולוגי שלי הוא אתיופי, אימא רוסיה. אני די כהת עור, לא כמו אבא שלי אבל די שזופה כזאתי. פעם היינו צריכים לעשות מיני עבודת שורשים וכל הכיתה צחקה עליי, חלקם צוחקים עליי עד היום.
אני אתיופית בעצמי, למען האמת. והחברים שצוחקים עלייך הם דוחים. אני מפחדת מעבודת השורשים, כי אין לדעת מי התלמידים שישמעו את השורשים שלי.. אבל אני אהיה אמיצה מספיק לדבר מול כולם, אני מקווה.
(כלומר נולדתי בארץ והתחנכתי כישראלית, אבל ההורים שלי עלו ארצה לפני כמה עשרות שנים)
אני חושבת שלא צריך להתבייש במי שאתה.
הילדים האלה שצוחקים עליי, באותה מידה אני יכולה לצחוק עליהם.