יותר מחברים- פרק ראשון

שמי אלתייפ, רוב האנשים אומרים שהשם שלי מוזר, שקשה לזכור אותו ולכן תמיד קוראים לי בשם דוד, זה השם שאמא שלי נתנה לי כשעלינו לארץ מתאילנד. חבר שלי עמית הוא היחיד שקורה לי אלתייפ, רוב האנשים שמסביבנו וגם התלמידים בבית ספר חושבים שזה שם חיבה שנתן לי כי כולם רגילים לקרוא לי דוד.
אני די גבוה (1.80), שערי הוא שחור ועורי טיפה כהה.
אני ועמית נמצאים בקבוצת חברים. אני, עמית, נועם ותורן. תורן הוא הקטן מבין כולנו, גם בגוף וגם בגיל, הוא ג'ינג'י מנומש. אני לא ממש יודע למה אבל הוא מדליק בנות באלגנטיות שלו ובג'נטלמניות. נועם הוא גבוה, קצת יותר ממני, עורו שחום, שיערו שחור ומתולתל והוא מרכיב משקפיים. הוא מאוד חכם ובנוסף לכך הוא גם ממש טוב בספורט ומלא בנות התוודו בפניו על אהבתן כלפיו אבל הוא לא ממש הרגיש שהוא מצא את האחת שהוא באמת רוצה. עמית הוא גבוה, די בגובה של נועם, שיערו בלונד-שטני ועיניו ירוקות. תמיד קינאתי בו כי מאז שאני זוכר את עצמי איתו, מכיתה ז, הוא תמיד היה טוב יותר ממני. הוא היה חכם יותר, יפה יותר וגופו שרירי אבל לא יותר מידי, בדיוק כמו שתמיד רציתי, אבל אני לא יכול לקנא בו כך, עמית הוא החבר הטוב ביותר שהיה לי אי פעם.
ביום שני נפגשנו כל החבורה כמו תמיד אחרי בית הספר. שיחקנו את אותו המשחק שתמיד עושים כדי לבחור לאיזה מהבתים ללכת. ישבנו במעגל וסיבבנו את הבקבוק של תורן. אף אחד מאיתנו לא רוצה שנבוא לביתו בגלל הרעש של הלחשושים שאפשר לשמוע מעבר לדלת כשאנחנו משחקים משחקי אמת או חובה/גלה לי את הסוד שלך. אחרי חמש שניות של תפילות של כל אחד מאיתנו, הבקבוק עצר ישר אל מול נועם. אנחנו צחקנו ונועם היה ניראה די מאוכזב אבל הרגיש בסדר עם זה.
הלכנו ברגל לבית של נועם שלא היה כלכך רחוק מהבית ספר. בדרך תפסו אותנו חבורת בנות שהיו די מבוגרות למדי ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים לעלות איתן לרכב, כמובן שסרבנו, זאת לא פעם ראשונה שזה קורה. אני מודה שאנחנו ניראים בוגרים לגילנו..טוב, אולי חוץ מתורן שנראה ממש חמוד וצעיר.
הגענו לביתו של נועם, הבית שלו מאוד גדול ומרווח אבל מבולגן מאוד. עלינו לחדרו והתחלנו עם המשחקים. שיחקנו אמת החובה עם הבקבוק של תורן שוב. הבקבוק נעצר ויצא שאני צריך לענות לנועם. האמת שדי פחדתי, נועם מביא חובות ואמת שממש קשה לעשות או לענות עליהן. זה ממש עינוייי, לא הייתה לי ברירה והעדפתי חובה. נועם צחק את הצחוק התחמני והמרושע שלו כמו תמיד, שזה גרם לי עוד יותר לחשוש. הוא אמר לי שאני צריך לתת לעמית לבחור לי את הבת שלדעתו הכי שווה בשכבה שלנו, בכל כיתות י' ואני אצטרך לבקש ממנה לצאת.
אף פעם לא חוויתי דחייה ממשהי. האמת שבכל הפעמים שיצאתי עם בנות, הן היו אלה שהציאו לי את זה. הסכמתי לחובה -לא שהייתה לי ברירה-. עמית נועם ותורן החלו לגלול באינסטגרם של הבנות היפות של השכבה יחד עם קולות של "ווהוהוהוו" "דייממממ" ועוד מילים שיוצאות מפינו בדרך כלל… לבסוף נבחרו ארבעת הבנות הכי יפות בשכבה לדעת עמית או אולי גם תורן ונועם שלחצו עליו מהצד. יכלתי לראות את הפרצוף החושב של עמית, אולי גם קצת כועס. אני לא מבין למה הוא כעס, יש מצב שזה בגלל שתורן ונועם לא נתנו לו לבחור בעצמו, הם שללו חלק מהבנות שהוא אמר משום מה.
אחרי שלוש דקות של חשיבה עמית בחר במלני. מלני מתולתלת, עורה שזוף טיבעי, היא קצת נמוכה ועינייה חומות בוהקות. מלני לא מהכיתה שלנו, היא מהכיתה המקבילה. לא יצא לנו לדבר חוץ משיעור מתמטיקה שאנחנו לומדים באותה הכיתה. גם שם לא דיברנו, זה רק העברת מקים, עפרונות, מחדדים… היא תמיד הייתה נחמדה אלי ונתנה לי כל מה שנחסר לי בשיעור, אפילו במבחן היא העבירה לי חתיכות של שוקולד. מלני ממש יפה בחיצוניות ובפנימיות, היא גם פנויה אז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד כאן. נועם לקח לי את הטלפון ועשה את הססמא שלי, הוא היחיד שיודע אותה. הוא שלח למלני בקשת חברות ולאחר כמה שניות היא אישרה. הוא החל לכתוב לה בשמי אם היא מעוניינת לצאת איתי מחר בשבע בערב לקפה קפה בקניון, היא כתבה שהיא תשמח לבוא והוסיפה אימוגי מסמיק ומחייך.