יומני היקר 2- פרק 6

יומני היקר 2- פרק 6

*נקודת מבט- שון*
"כי יש לי חבר." ג׳ני אמרה בשקט, והחלה לשחק עם אצבעותיה.  
פתחתי את פי לומר משהו אך לא הצלחתי להוציא צליל.
חיכיתי לשניה שג׳ני תתחיל לצחוק ותאמר לי שהיא עובדת עליי, חיכיתי אבל הרגע לא הגיע. 
הייתי חייב לומר משהו, להפסיק את השתיקה הנוראית שהייתה במחסן.
"מ-מה?" אמרתי בתדהמה, עדיין לא מצליח לדבר כמו שצריך. 
"יש לי חבר." חזרה ג׳ני על דבריה. הרגשתי איך ליבי מתרסק לאט, איך דמעות מציפות את עיניי לאט. אני יודע שאני לא אמור לבכות אבל אני לא מצליח לשמור עליהן בפנים. 
"אני מצטערת שון, אבל זה לטובה." אמרה ונגעה קלות בכתפי. 
בעדינות, הזזתי את ידה ממני והתרחקתי ממנה ככל האפשר. אני לא יכול להיות לידה כרגע. זה יותר מדי בשבילי. 
שמישהו בבקשה יעיר אותי מהסיוט הזה!

*נקודת מבט-ג׳ני* 
ראיתי איך שון מתרחק ממני ככל האפשר, מתיישב בפינה בצד המחסן.
׳תראי מה עשית!׳ אמרתי לעצמי בלב. מכל התירוצים בעולם הייתי חייבת לבחור בזה שיש לי חבר? 
המראה של שון השבור הרג אותי מפנים, למספר שניות עברה בי המחשבה של לומר לו את האמת ולקחת אותו בחזרה, אבל אז נזכרתי בעבר, ובכאב שאני עברתי. 
׳אני לא מסוגלת לעבור את זה שוב.׳ אמרתי לעצמי שוב ושוב במוחי.
"מי זה?" שאל שון אחרי כמה שניות של שקט, ראשו עדיין מוטה מטה וידיו עוטפות את ברכיו. 
"לואיס." אני יודעת שפגשתי אותו רק אתמול בלילה אבל הוא היה השם הראשון שעלה למוחי. 
"הוא חדש? לא שמעתי עליו." אמר וניגב דמעה שזלגה מעיניו. 
"כן, הוא עבר לא מזמן לשכונה שלנו." אמרתי בכנות. לואיס באמת עבר לא מזמן.
"את מאושרת איתו?" שאל לאחר שתיקה קצרה.
לא ידעתי מה לענות, אבל היה ברור לי שכל מה שאומר יגרום לו לכאב נוסף. 
"אני לא יוצאת איתו מספיק זמן בשביל להיות מאושרת." אמרתי לאחר כמה שניות, מנסה לפגוע בו כמה שפחות. 
"זו לא תשובה ג׳ני, ואת יודעת את זה. תגידי לי את האמת, אני אתמודד איתה." אמר ונשם עמוקות. 
"אני מאושרת אבל לא כמו שהייתי איתך." אני יודעת שאני אתחרט על זה אבל הייתי חייבת להגיד משהו שיפחית את רמת הכאב, אפילו קצת. 
"אז למה את איתו ג׳ני?" שאל בעודו קם לעברי. "למה את איתו כשאת מודה בעצמך שיותר טוב לך עם מישהו אחר?" שאל והחזיק את פני בשתי ידיו. 
"כי אני אוהבת אותך יותר מדי." אמרתי והורדתי את ראשי מטה. "אני יודעת שזו לא אשמתך אבל ברגע שראיתי אותך מנשק מישהי אחרת הבנתי שכל דבר שתעשה יפגע בי בצורה קיצונית ואני לא מסוגלת להתמודד עם כאב כזה." אמרתי והבטתי עמוק בעיניו. 
"ואת חושבת שאני נהנה? את חושבת שכיף לי שהאחת שאני אוהב יוצאת עם מישהו אחר? שמי שאני אוהב התגברה עלי? שמי שאני אוהב לא עונה לשיחות ממני במשך חודשיים?" שאל והביט בי בעיניים מלאות כאב.
"אני מצטערת שון." 
"אני נורא שמח שאת מצטערת אבל זה לא עוזר לחור העצום הזה שיש לי בחזה, במקום שבו פעם היה לב. ברגע שעזבת אותי הרגשתי כאילו תולשים לי את הלב מהמקום ומרסקים אותו לאלפי חתיכות. במשך חודשיים ניסיתי לתקן את השבר, לנסות לחזור לעצמי, אבל לא הצלחתי. בכל פעם ששמעתי את השם שלך, או ראיתי תמונה שלך הלב שלי נשבר שוב. ועכשיו אני יודע שאין שום סיכוי שהוא יחזור לעצמו." אמר וחזר למקומו בפינה.  
כל מילה ששון אמר הרגה אותי עוד קצת מבפנים. לא ידעתי את כל הסבל שמסתבר שעבר גם עליו בחודשיים האלה. 
רציתי להגיד משהו, אבל הסקתי שכל מילה תגרום לשון להתעצב יותר. 
בעדינות התקדמתי למקומו והתיישבתי לידו. מניחה את ידי על ברכיו וראשי על כתפו. 
אף אחד מאיתנו לא אמר מילה, אף אחד לא רצה להרוס את השקט שהיה שם.
"את זוכרת את הדייט השני שלנו?" שון שאל לפתע. לא מרים את ראשו. 
"מה?" שאלתי מבולבלת, למה הוא רוצה לדעת על הדייט השני שלנו. 
"את הדייט השני שלנו? את זוכרת?" שאל שוב. 
"כן." עניתי לבסוף. עוצמת את עיניי, נותנת לזכרונות לקחת אותי. 

*פלאשבק*
"אמא, אני יוצאת!" צעקתי בעודי נועלת את נעלי. 
"לאן?" שאלה וראשה הציץ מן המטבח. 
"עם שון. הוא לא מוכן לספר לי לאן." אמרתי בגיחוך. 
"אין בעיה. תהנו." אמרה ונבלעה שוב במטבח. 
"אני בחוץ." שלחתי לשון הודעה, בדיוק כפי שביקש ממני. 
"יופי, עכשיו תחכי לי. אני כבר מגיע. 3>" ענה. 
עמדתי ליד מפתן ביתי. מחכה בסבלנות לשון. 
לאחר חמש דקות, עצר רכבו של שון על הכביש. באיטיות התקדמתי אל הרכב, פותחת את הדלת בזהירות. 
"היי." אמרתי בביישנות ונכנסתי אל הרכב. 
"היי." ענה בחזרה ונישק את לחיי. 
"לאן הולכים?" שאלתי בסקרנות וחייכתי כמו ילדה קטנה, מקווה שזה ישבור את שון.
"למרות שהחיוך הזה ממש מתוק אני לא מגלה. אני רק מכין אותך מראש. המקום ממש לא מפואר." הזהיר וסומק קל עלה על לחיו.
"אני מבטיחה שאשתדל להנות." אמרתי וצחקתי. 
לאחר נסיעה קצרה עצרנו בית הקולנוע. 
"הולכים לסרט?" שאלתי נרגשת. 
"הולכים לסרט." חזר אחריי עם חיוך. 
"לאיזה סרט?" שאלתי את שון כשעמדנו ליד הקופות. 
"מה שאת בוחרת." אמר וחיבק את מותני. 
"פלונטר!" צעקתי, גורמת לשון לקפוץ מעט ולאחר מכן להתחיל לצחוק. 
"זה לא סרט מצויר?" שאל וניסה לשלוט על צחוקו. 
"כן, אבל אמרת שאני בוחרת." אמרתי 
"את בוחרת, אני רק ווידאתי." אמר וצחק קלות. 
"אז הולכים לפלונטר?" שאלתי בשמחה.
"כן." אמר והזמין לנו כרטיסים.  
לאחר הסרט אני ושון הלכנו לחנות הגלידה הקרובה, מדברים על דברים רנדומליים. 
"אני באמת חושבת שרובוטריקים לא שווה בלי מייגן פוקס! ובגלל זה אני לא רואה את זה!" אמרתי שוב. מנסה לגרום לשון להאמין שהכל בגלל מייגן פוקס ולא בגלל שאני לא אוהבת רובוטריקים. 
"בסדר, בסדר, אני מאמין לך." אמר והרים את ידיו כאות כניעה.
"יופי." אמרתי עם חיוך מרוצה. 
"רוצה להסתובב בפארק?" שאל לאחר שקנינו את הגלידה. זאת אומרת הוא קנה, הוא לא נתן לי לשלם. 
"אני אשמח." אמרתי והתקדמנו לכיוון הפארק. 
"נדנדות?" שאלנו יחד. 
"כן." ענינו יחד והתחלנו לצחוק. 
"זוכרת את היום שהרצתי אותך ברחבי העיר ובסוף הגענו לכאן?" שאל עם חיוך. 
"איך אוכל לשכוח? הרגליים שלי עדיין כואבות מכל ההליכה ההיא." אמרתי בגיחוך. 
"אני מצטער. ובתור פיצוי תני לי לסחוב אותך." אמר והרים אותי מהנדנדה. 
"שון. תוריד. אותי." אמרתי בעודי מנסה לברוח מאחיזתו. 
"אני מצטער אבל זה הפיצוי." אמר בעודו צוחק, וממשיך לסחוב אותי ברחבי הפארק.
"תפצה אותי אחר כך, עכשיו תוריד אותי" אמרתי והתחלתי לבעוט באויר. מנסה להשתחרר ללא הצלחה. 
"תיזהרי לפני שתפילי את שנינו." אמר בעודו מחזק את אחיזתו בי. 
"לא רוצה." אמרתי כמו ילדה קטנה והמשכתי לבעוט באויר.
"ג׳ני תזה-" התחיל שון לומר אך לא הצליח לסיים מכיוון ששנינו נפלנו על הרצפה. זה על זו. 
"רי." אמר שון מעלי והתחיל לצחוק. 
"תודה על האזהרה." אמרתי והתחלנו לצחוק. 
"תודה." אמר שון לפתע והחל ללטף את פני.
"על?" שאלתי מבולבלת. 
"שנתת לי הזדמנות והסכמת להיות איתי." אמר והביט עמוק בעיניי. 
"העונג כולו שלי." אמרתי עם חיוך והרמתי את ראשי קלות על מנת שאוכל לנשקו. 
*סוף פלאשבק*

"אני מתגעגע לזמנים האלה." אמר באנחה. 
"גם אני." אמרתי. 
"ג׳ני?" שאל שון לפתע. 
"כן?" עניתי, מסתכלת על הבקבוקים הרבים שהיו באזור. 
"אני אוהב אותך."
"גם אני שון, גם אני."