יומני היקר 2- פרק 2

יומני היקר 2- פרק 2.

*נקודת מבט- ג׳ני*
"מ-מה?" שאלתי בתדהמה. לא מעכלת מה שאמא אמרה עכשיו 
"שמעת אותי, כבר דיברתי עם אלנה, זה סגור, מחר כולנו הולכים לבית הקיץ של משפחת ג׳יימס. אין לך איך להתחמק. את באה!" אמרה והפנתה לעברי אצבע. מראה לי שהיא רצינית. 
"אבל אמא!" התחלתי ליבב. "אני לא יכולה ללכת." אמרתי במהירות. 
"ולמה לא?" שאלה בהרמת גבה. 
"כי…" אמרתי, מנסה לחפש תירוץ. "אני צריכה לסדר את החדר שלי. הוא מבולגן." אמרתי, מנסה את מזלי עם התירוץ המטופש שלי. 
"את תוכלי לסדר אותו גם אחר כך, אני מבטיחה."
"אמא, בבקשה אל תכריחי אותי ללכת." ביקשתי בקול מתחנן. 
"את באה ג׳ני. וזה סופי. לא יעזרו לך התחנונים שלך." אמרה והלכה. 
"את באה איתי." אמרתי לפתע והצבעתי על קלואי. גורמת לה לקפוץ מהבהלה. 
"מה?" שאלה מבולבלת, כאילו לא הבינה על מה אני מדברת. 
"מחר, את באה איתי. בבקשה?" אמרתי והשתמשתי בפרצוף הכי חמוד שיכולתי לעשות. 
"הלוואי ויכולתי. אבל אמא שלי מתעקשת שמחר נלך כל המשפחה לקנות ריהוט חדש לסלון. נוכחות חובה." אמרה בטון מצטער. 
"אבל אם הוא ינסה לדבר איתי?" שאלתי נואשת. אני לא רוצה לסלוח לו ואני לא חושבת שלהיות קרובה אליו יום שלם יעזור לי במשימה זו. 
"אז תתעלמי." אמרה כאילו זה דבר פשוט להתעלם משון. 
"את זוכרת שאנחנו מדברות פה על שון, נכון?" אמרתי, מנסה להבין אם היא זוכרת את שון. 
"כן, שון ג׳יימס אותו אחד שגר אצלך, אותו אחד שבגד בך, אותו אחד שאת מתעלמת משיחותיו כבר חודשיים." אמרה. 
"אני חושבת שרק ׳כן׳ היה עושה את העבודה." אמרתי באנחה. אולי קלואי לא התכוונה לכך אבל היא החזירה את כל התקופה בה שון שהה פה אל מוחי וליבי. את כל הזמנים הטובים שלנו ואת הזמנים הרעים.
אני עדיין מתקשה להאמין שעברו חודשיים מאז שהוא הלך. אני דיי מתגעגעת אליו. ׳לא את לא ג׳ני! מה את אומרת לעצמך?! את לא מתגעגעת לבוגד, עלוב, שקרן, פחדן, מגעיל הזה! אז מה אם הוא נחמד? ואז מה אם הוא נראה בדיוק כמו שאת אוהבת? ואז מה אם במהלך החודש וחצי שהייתם יחד הוא היה כמו חלום על פני האדמה? אז מה?׳ מוחי אמר לי, מנסה לשכנע אותי שאני לא מתגעגעת לשון. הוא לא עשה עבודה כל כך טובה, כי עדיין חשבתי עליו. 
"ג׳ני? ג׳ני? ג׳ני!" שמעתי את קלואי צועקת ומנערת את גופי. 
"מה? מה? מה?" עניתי במהירות וניערתי את ראשי, מנסה למחוק את הזכרונות הללו. 
"שאלתי אם אנחנו עדיין הולכות לפארק." אמרה והתקדמה לכיוון המחשב. 
"אה… כן, אני חושבת שכן, למה לא?" אמרתי והתקדמתי אל כיוונה. 
"איזה שיר נשמע עכשיו?" אמרה והסתכלה על רשימה השירים שלי.
"את זה." אמרתי והצבעתי על השיר Look at me now של כריס בראון. 
לא בחרתי את השיר בגלל שהוא היה השעון המעורר של שון. ממש לא. אני פשוט נורא אוהבת את כריס בראון. בערך. 
"Ladies love me, I'm on my cool J , if you get what I get what would you say…?' קלואי החלה לשיר בקולי קולות.
"כישרון מהלך" אמרתי בצחקוק וניגשתי אל ערימת הבגדים על מנת לבחור תלבושת. 
"אולי תבחרי כבר משהו?" גערה בי קלואי לאחר דקה שלמה בה רק הסתכלתי על הבגדים. 
"אוקי, רק אל תפגעי בי." אמרתי בכניעה ובחרתי בגדים. חולצה לבנה ומכנס ירוק. הצבעים האהובים עלי ועל שון. 
התקדמתי באיטיות אל האמבטיה. נזכרת שוב בשון. "אתה לא עושה עבודה כל כך טובה." אמרתי לראשי בשקט. מנסה לשכוח ממנו, מנסה ללא הצלחה. 

-בפארק-
"נתחרה עד הנדנדות?" שאלה קלואי וחיוך זדוני עלה על שפתיה. 
"בשמחה." אמרתי והחזרתי חיוך. 
"למקומות. היכון. צא." אמרנו יחד והתחלנו לרוץ. 
"ניצחתי!" צעקה קלואי כשהגיעה לנדנדות. בהפרש של שתי שניות ממני אם אפשר לציין. 
"כן אבל זה רק בגלל שאכלתי הרבה היום." תירצתי שוב. 
"כן ג׳ני. אני בטוחה שבגלל זה."
"אולי לפחות תעשי כאילו את מאמינה לי?" אמרתי וצחקתי. 
"לא." אמרנו יחד. "אני מכירה אותך יותר מדיי טוב." אמרתי והתיישבתי על אחת הנדנדות.
"אולי תסלחי לו כבר?" שאלה קלואי לאחר כמה שניות של שקט. 
"על מה את מדברת?" שאלתי, מתנהגת כאילו לא הבנתי מה רצונה למרות שידעתי טוב מאוד מי נושא השיחה. 
"בחייך ג׳ני, אל תשחקי את עצמך טיפשה. לפחות לא איתי." אמרה. 
"ואם הוא יבגוד בי שוב?" אמרתי בתסכול. "הלב שלי לא מוכן להתמודד עם כאב כזה שוב." בפעם הראשונה אמרתי בקול את מה שישב על ליבי במשך כל כך הרבה זמן. 
"אז אולי תחזרו לדבר, אל תהיו זוג אבל תחזרו לדבר. אני לא  מומחית כשזה מגיע לאהבה אבל אני כן רואה שאת אוהבת אותו ואני בטוחה שלא לדבר איתו זה פשוט תסכול." אמרה קלואי. בוחרת את מילותיה בקפידה. לא נעים לי להודות אבל היא צודקת. אני עדיין אוהבת את שון. בכל ליבי. וכל יום שאנחנו לא מדברים זה סיוט עבורי. 
"נראה כבר." אמרתי, מנסה לשנות את נושא השיחה. אני לא אוהבת לדבר על שון עם אנשים אחרים. יש דברים שאמורים להיות ביני לבין עצמי ואני נורא אשמח אם הם ישארו כך. 
"את הקובעת. אני רק מציעה." אמרה בהתגוננות והמשיכה להתנדנד בשקט. 
"רוצה לעשות סיבוב?" שאלתי אחרי כמה דקות. 
"אשמח." אמרה וקמה מן הנדנדה. 
"את יודעת מי התקשר אלי היום?" אמרה קלואי בעודה מתקדמת לכיוון שביל ההליכה. 
"מי?" שאלתי והתקדמתי לעברה. 
"סת׳" אמרה והביטה השמימה. 
"סת׳ האקס שלי?" שאלתי בפליאה. 
"הוא ולא אחר." 
"מה הוא רצה?" 
"הוא הזמין אותי לדייט." אמרה בהיסוס. 
"ומה אמרת לו?" שאלתי בסקרנות. 
"שאני אחזיר לו תשובה אחר-כך. הייתי חייבת לבקש את רשותך." אמרה בכנות והביטה בפניי. 
"את מחבבת אותו?" שאלתי ברוגע. לא כעסתי, אני וסת׳ לא יוצאים כבר הרבה זמן. זה מובן שהוא רוצה לצאת עם אחרות. אני יצאתי עם אחרים. 
"אפשר לומר." אמרה וראיתי סומק קל עולה על לחיה. 
"אז את צריכה להסכים." אמרתי בחיוך. 
"את בטוחה שזה בסדר?" שאלה וחיוך התחיל להופיע על שפתיה. 
"בטח. אם אתם אוהבים מי אני שאעמוד בדרככם?" 
"תודה! אלף פעמים תודה." אמרה וקפצה עלי בחיבוק. 
"אני שמחה שאת מאושרת." אמרתי בצחקוק. 
המשכנו ללכת בפארק, מדברות על כל מיני דברים שטותיים. 
על בגדים, מקומות, ואפילו ילדים מבית הספר, למרות שהתחילה כבר חופשת הקיץ, זה לא מנע מקלואי לדבר על כמות הבנים שהיא מוצאת יפים אצלנו בשכבה. 
"לא יאמן קלואי בחיים לא שמעתי על כל כך הרבה בנים בכל כך קצת זמן, את פשו-" התחלתי לומר אך עצרתי כי נתקעתי במישהו. פני היו מופנות אל קלואי ולכן לא הצלחתי לראות מי חסר המזל שנתקע בי. 
"סליחה" אמר הילד שעמד מולי. 
לקחתי צעד אחורה והרמתי את פני על מנת שאוכל להסתכל עליו. עיניו התכולות הביטו עמוק בעיני וגרמו לבטני להתהפך מבפנים. 
"ז-זה בסדר" אמרתי מבוישת והמשכתי לבחון אותו. שערו הבהיר גלש על מצחו ונמשים עיטרו את לחיו. חיוך קל הופיע של שפתיו. נותן לי להבין שהוא יודע שהבטתי בו.
"אני לואיס." הילד שמסתבר שקוראים לו לואיס הציג את עצמו. 
"אני ג׳ני." הצגתי את עצמי. 
"ואני הולכת מפה" אמרה לפתע קלואי והתקדמה לכיוון הספסלים. 
"זה לא קצת מאוחר מדי בשביל להיתקע באנשים ברחוב?" אמר בגיחוך. 
"אולי." אמרתי וצחקתי קלות. 
"רוצה לשבת קצת או שאת ממהרת?" אמר ועיניו נצצו בתוך החשכה. 
"יש לי כמה דקות." אמרתי בחיוך והתקדמנו לכיוון אחד הספסלים.