יומני היקר – פרק 12

יומני היקר – פרק 12

*נקודת מבט – שון*
הגעתי לפארק, הייתה לי תחושה שג׳ני תהיה פה, אני לא יודע איך. פשוט תחושה. 
התחלתי ללכת בן האנשים, מחפש את ג׳ני שלי. 
הסתכלתי על שתי ילדים שהיו באמצע הפארק, הילד בדיוק הביא לילדה הבוכה את הבובה שלה ונישק אותה בלחי. 
הלוואי ולי ולג׳ני היו יחסים כאלו. 
פתאום ראיתי אותה, כמוני, מסתכלת על שתי הילדים באמצע הפארק ומתחילה לחלום בהקיץ. 
בהיתי בה כמה שניות, מתפעל מרחוק מיופיה, עד שהתעשתתי על עצמי והתחלתי לרוץ לכיוונה. 
"ג׳ני!" צעקתי, ממשיך לרוץ לכיוונה. 
ראיתי אותה מסתובבת, ומחפשת בעיניה מי קרא לה, היא לא הבחינה בי, או שכן והתעלמה, מה שכן? לא התייאשתי. קראתי בשמה שוב. 
"ג׳ני!" צעקתי שוב, הפעם היא הסתובבה וראתה אותי, היא לא הסירה את מבטה ממני וככול שהתקרבתי מבטה נראה יותר מבולבל. 
"מה אתה עושה פה?" שאלה בקול מבולבל כשהגעתי למקומה. 
"ג׳ו-ג׳ולי ביק..שה שאחפש אותך" אמרתי מתנשף. אני יודע שלא רצתי הרבה אבל בזמן האחרון אני מתעייף מהר. 
"אוקיי, עכשיו מצאת, אתה יכול ללכת" אמרה והסתובבה. 
"חכי" אמרתי ותפסתי בידה, מונע ממנה ללכת. 
"כן שון?" שאלה בעייפות מובהקת. 
"הכל בסדר?" שאלתי בקול מודאג. 
"לא שון. הכל לא בסדר" אמרה והשתחררה מאחיזת ידי. 

*נקודת מבט – ג׳ני*
"למה?" שאל ודאגה עלתה בעיניו. 
למה שון? למה? אולי בגלל שהילד שאני אוהבת שונא אותי? אולי בגלל שאין לי אומץ להגיד לו משהו? אולי כי נישקתי אותו והוא בטח שונא אותי פי 3? או שזה הכל ביחד? באמת שון, בוא נחשוב. 
"עזוב שון, אתה לא תבין" אמרתי ונאנחתי. 
"אני יכול לנסות" אמר וחיוך קטן עלה על שפתיו. אותו חיוך שגורם לבטן שלי להתהפך כל פעם שאני רואה אותו. 
"תודה אבל לא תודה" אמרתי והמשכתי ללכת. אני לא חושבת שאני מוכנה נפשית לגלות לשון שאני אוהבת אותו. 
"אז אולי נדבר על משהו אחר? שישכיח ממך את זה?" אמר וחייך. 
הוא באמת הציע לעשות משהו נחמד בשבילי?!
"אוקיי" אמרתי בהיסוס וחייכתי גם. 
התחלנו ללכת עד שהגענו לספסל מרוחק. 
"אז… דבר" אמרתי במבוכה. כמו ילדה קטנה שמתביישת לשבת ליד בנים. 
"אין לי נושא" אמר וגירד את עורפו, מנהג שאימץ לעצמו כשהיה נבוך. 
"שמת לב איך גברת דונהן התלבשה היום?" שאלתי, מנסה לגרש את המבוכה הגלויה ששררה שם. 
"זה הכי טוב שלך? באמת?" שאל וגיחך. 
"אויש, שתוק. לפחות אני הבאתי נושא שיחה" אמרתי ודחפתי אותו בצחוק. 
"נגיד" אמר וחייך. "כן, היא נראתה כאילו היא התלבשה בחושך" אמר וגיחך. מה שגרם לי לגחך באופן אוטומטי. 
"מגיע לי פרס" אמרתי אחרי שתיקה של כמה שניות. 
"על?" שאל, מבולבל. 
"על זה שאני יותר משתי דקות רצופות איתך ועוד לא הכאבתי לך באופן בלתי הפיך" אמרתי והוצאתי את לשוני אליו. 
"את נורא מצחיקה" אמר בהומור וגלגל את עיניו. 
"אני יודעת" אמרתי עם חיוך ניצחון על שפתי. 
"אם כבר, לי מגיע פרס על זה שאני מקשיב לבדיחות השנונות שלך ועוד לא הכאבתי לעצמי" אמר והדגיש את המילים ׳שלך׳ ׳לעצמי׳. 
"אויש כמה שאתה מצחיק" אמרתי ועכשיו היה תורי לגלגל את עיני. 
"אני יודע, אני פשוט מושלם" אמר וחייך חיוך גאה. 
"מתחיל להחשיך. רוצה לחזור?" שאל אחרי כמה דקות של שתיקה. 
"אין בעיה" אמרתי וקמתי.

היי בנות (:
אני ממשממש מצטערת שאני מעלה פעם ב200 שנה.. אבל אני קצת עסוקה.
כל רגע פנוי שיש לי אני מקדישה לכתיבה. 
בקשר למשנה מקום משנה מזל… אני מפסיקה אותו. אני יודעת שיש סיכוי גדול שתהרגו אותי אבל.. אני פשוט לא מצליחה להמשיך אותו. 
אני חושבת על להתחיל סיפור חדש, יש לי את הרעיון כבר הרבה זמן.. אז אני חושבת להתחיל לפני שאשכח אותו. 
מה דעתכן? סיפור חדש? 
מי שרוצה לדעת איך משנה מקום משנה מזל נגמר שתשלח לי הודעה במייל ואני אשלח לה תקציר. 
-האימייל שלי זה [email protected]

(סורי על החפירה, אני מרגישה שאני חייבת לשתף אתכן)