יומני היקר – פרק 11

יומני היקר פרק 11 

*נקודת מבט – ג׳ני*
-יומני היקר, 
אני לא יודעת איך להגיד את זה אבל…
אני ושון התנשקנו!
לא, אני לא הוזה, ולא אני לא חלמתי, למרות שזה הרגיש כמו חלום. 
רדפתי אחריו כי הוא לקח לי את שיעורי הבית ואז נישקתי אותו. 
אני יודעת שזו טעות כי הוא שונא אותי אבל לא הצלחתי להחזיק את עצמי. 
אבדתי כ"כ עמוק בעיניו שכבר לא שמתי לב מה אני עושה. 
זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בזמן האחרון. 
ועכשיו אני בטוחה בזה – אני אוהבת את שון. 
אוף! למה אני תמיד אוהבת אנשים שאין לי סיכוי איתם? הרי ברור שאני ושון לעולם לא נהיה יחד. 
טוב, בנתיים אני חושבת שאין לי ברירה, אני צריכה לצאת לדייט עם מייק, זו האופציה היחידה שבעזרתה אצליח לשכוח משון. 
אני מקווה.-

-בחיים-
אחרי שיצאתי מבית הספר הלכתי לפארק, לאותו אחד ששון גרר אותי אליו.
הוא הפך באופן רשמי למקום האהוב עלי. 
אני לא מבינה איך הרגשות שלי השתנו באופן כל-כך קיצוני כלפי שון. הרי, אני נהגתי לשנוא אותו כל כך הרבה זמן. 
מה השתנה לעזאזל?
מה שבטוח, אני לא מתווכחת עם הרגשות שלי. אני אוהבת את שון ואין מה לעשות בקשר לזה.
הלוואי והייתי יודעת מה הוא מרגיש כלפי. 
אוף! למה אני לא יכולה להיות כמו אדוארד קאלן ולקרוא מחשבות? ערפדים מעצבנים. 
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי דמדומים, שון וההורים שלו באו אלינו ושון הכריח את כולם לצפות בסרט החדש שהוא שמע עליו. אני לא חובבת של סרטי ערפדים ורק בזכות שון אני מכירה את הסרטים. 
התחלתי ללכת בפארק מסתכלת על האנשים שהיו שם. 
לפתע עיני נעצרו על זוג ילדים קטנים שרבו על בובה. 
הילד לקח את הבובה מהידיים של הילדה והיא רצה בבכי לאמא שלה. 
עמדתי בצד, בשקט, רוצה לראות מה יקרה. 
הילד הקטן רץ אחרי הילדה והחזיר לה את הבובה, ואחר כך הביא לה נשיקה בלחי. זה היה הדבר הכי חמוד שראיתי בחיי. חבל שלי ולשון לא היו יחסים כאלה. 
התחלתי ללכת שוב, בועטת באבנים שעמדו בדרכי. 
"ג'ני!" שמעתי מישהו קורא בשמי. 
הסתובבתי אחורה ולא ראיתי אף אחד באופק. כנראה שאני הוזה. 
"ג'ני!" שמעתי שוב, הפעם קצת יותר חזק. התסובבתי שוב לראות אולי הפעם כן יש מישהו.
ראיתי דמות רצה לכיווני, לא הצלחתי לשים אצבע על מי זו הייתה עד שהיא התקרבה. שון.