יומני "היקר", יומנה של הילה- פרק 5

הפרק הקודם למי שלא זוכר:

יום ה', 2.9, השירותים של משפחת ברומברג, 20:10.
"אני מנדבת את גל ונועם." היא קראה ברשעות.
חיוך גדול התפשט על פניה של גל.
נועם הנבוך נראה אבוד למרות שחבריו החלו לדחוף אותו לעבר הארון.
"אני מזכירה את כללי המשחק, תזכרו שיש שדרוג קטן," צעקה שירלי לתוך המיקרופון.
"לזוג יש שבע דקות בארון, נועם רשאי לעשות מה שירצה בגל. בסוף שבע הדקות הם יצאו ויספרו לנו מה הם עשו בתוך הארון." היא אמרה ופתחה להם את דלת הארון.
נועם וגל הביטו זה בזו ונכנסו לתוך הארון.
במשך שבע דקות כססתי את ציפורניי, קיוויתי שאין ביניהם כלום.
בתום שבע הדקות הם יצאו מתוך הארון. גל חייכה חיוך טיפשי ונועם הסמיק. ידעתי שלא קרו שם דברים טובים.
"מה עשיתם שם?" שאלה שירלי בחיוך.
"תספרי את." אמר נועם לגל.
גל חייכה חיוך גדול.
"היו נשיקות!" היא הכריזה בשמחה.
למה תמיד מגיע לה הכל?! זה פשוט לא הוגן!
קולות מלאי התרגשות נשמעו מצד הנערים והנערות שהתארחו במסיבה.
נמאס לי! פשוט נמאס לי! הדמעות חנקו אותי. ברגע שאף אחד לא ראה, רצתי לשירותים.
ואני שם עד עכשיו, יושבת מתוסכלת על האסלה.
מישהו נכנס לשירותים…אמאל'ה, מי זה יכול להיות?
————————————————————-
פרק 5:
יצאתי מהתא ולפתע מבטי נתקל בנועם.
"היי, מה את עושה כאן?" הוא שאל והשפיל את מבטו לרצפה.
"הולכת לשירותים, בשביל זה יש את השירותים." אמרתי בטיפשות.
הוא גיחך.
"נחמדה." הוא החמיא לי
הסמקתי וחייכתי אליו.
"את הילה שהתקשרתי אליה כדי לבקש שיעורים?" הוא שאל.
"כן, אבל אפשר לקרוא לי גם ורדה." המשכתי להתנהג כמו מטומטמת.
"את יודעת איך קוראים לי? או שאני צריך להגיד את השם?" הוא שאל.
" לא ממש…" שיקרתי כדי שהוא לא יחשוד שאני מתעניינת בו.
"אני נועם, נעים להכיר." הוא אמר והושיט את ידו ללחיצת יד.
לחצנו ידיים, הוא לא הפסיק לחייך.
"איך במסיבה? את נהנית?" הוא תחקר אותי.
"כן ברור…" אמרתי וגלגלתי את עיניי.
"אני לא ממש." הוא הודה.
"למה?" שאלתי בהפתעה.
"לא סובל כשמכריחים אותי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות."
"מה עשית?" היתממתי.
"את לא חייבת לשחק את הטיפשה," הוא חייך אליי.
"אני לא משחקת את הטיפשה." אמרתי לו.
"אני בטוח שאת יודעת איזה קטעים רצו עם גל בארון." הוא אמר
"את זה שמעתי…" אמרתי לו.
"לא באמת היו שם נשיקות." הוא הודה.
אבן נגולה מלבי (אם זה לא היה קורה הייתי ממורמרת עד לסוף ימי חיי).
צלצול הפלאפון שלי קטע את השיחה, על הצג הופיעה המילה 'אמא'
"הלו?" שאלתי.
"הילוש, זאת אמא." אמרה אמא.
"אני יודעת. את לא חייבת להזכיר לי." אמרתי בציניות.
"מאמי, עוד מעט שתיים עשרה, אני בדרך לאסוף אותך מהמסיבה." היא אמרה וניתקה את השיחה.
"נועם, אני ממש מצטערת, אני הולכת הביתה." הסמקתי.
"לא קרה כלום. גם ככה אני הולך עוד כמה דקות." הוא אמר ויצאנו מהשירותים.
ברגע שיצאנו מהשירותים גל תפסה את נועם לשיחה, אני בטוחה שהיא עומדת לשאול אותו מה הוא לעזאזל עשה עם אחת כמוני בשירותים.
יצאתי לחנייה של הוילה, אמא חיכתה לי בג'יפ שלנו.
"איך היה מותק?" היא התעניינה.
"היה בסדר." אמרתי מבלי לפרט.
"נהנית?" היא שאלה ופיהקה.
"מאוד." אמרתי בשיעמום.
לאחר מכן באה שתיקה מאוד (אבל מאוד) משעממת, ובלי יותר מידי דיבורים הגענו הביתה.
"תלכי לישון, כבר מאוחר." אמרה לי אמא ונשקה את מצחי.
ועכשיו הגיע הזמן לסגור את היומן ולנמנם קצת…

–
3.9, יום ו', 7:00, במטבח.
מה בתפריט של מסעדת הוויכוחים הבוקר? ויכוח משעמם של סבתא (שקפצה לבקר אותנו), לבין אמא שלבושה בטרנינג "אדידס" הנצחי שלה ,הן מתווכחות כבר עשרים דקות בעודן ישובות מול הטלוויזיה, על הספה בסלון. הן מתווכחות על מתי עידו צריך לחזור הביתה. סבתא אומרת היא ואבא עשו טעות שהם שחררו אותו לטיול ושהוא חייב לחזור לארץ עוד היום, אמא עונה לה שעידו הוא לא ילד קטן ושהוא מספיק מבוגר ואחראי כדי לדעת מה הוא רוצה לעשות ולא חייבים להתערב לו בחיים. אני עדה לוויכוח הזה תוך כדי שאני אוכלת פיתה מרוחה בחלבה (ארוחה בריאה ומזינה לעוד יום עגמומי ומשעמם).
ושוב נמרחת לי קצת חלבה על הדף, שונאת כשזה קורה לי!!!
נראה לי שכדאי שאצא, לפני שאמא תשים לב שלא שתיתי מיץ תפוזים.

3.9, יום ו', 7:45, תיכון כלנית, שירותי הבנות.
איכס איזה סירחון, אני יושבת על האסלה המסריחה הזאת (במכנסיים כמובן) מתחתיי יש טמפונים ותחבושות מחזור מימי המדנט (היה דבר כזה בתקופה ההיא?)
היום באוטובוס התייבש לידי איש שהדיף ריח של שום מקילומטרים (כבר בתחנה הרגשתי את זה),
ונדמה לי שהייתה חסרה לו שן.
והנה מגיע הצלצול "המיוחל", שמבשר על תחילתו של יום מאוד משעמם.

3.9, יום ו', שיעור ביולוגיה.
הרגע נגמר שיעור אנגלית. בגלל שהמורה לביולוגיה חולה (מזל, לא הכנתי שיעורים) נכנס אלינו מורה מחליף (תרשו לי לציין שהוא חתיך במיוחד), קוראים לו גיא, הוא בן עשרים בערך והוא מתגבר מתקשים בבית ספר (שזה בעצם תשעים אחוז מהתלמידים כאן), הוא היה כל כך חמוד שבמקום לתת לנו עבודה שהמורה "המודאגת" שלנו לביולוגיה השאירה למקרים שבהם היא תהיה חולה, הוא נתן לנו שיעור חופשי.
הוא כל כך חתיך, אבל נראה לי ששירלי שמה עליו עין וחוץ מזה אסור לצאת עם מורים, אז אני אוותר על הרעיון.
כמעט שכחתי שבתיק מחכה לי "מעריב לנוער" מלפני ארבע שנים (חפץ נדיר ביותר שנשמר מגיל אחד עשרה) וכמובן חטיף בריאות מגעיל שאמא שלי קנתה, לקחתי אותו כי ה"קוקומן" נגמר.
המורה ניגש אליי, מעניין מה הוא רוצה…