יומני היקר — חלק — 5

מיכל…" אדם אמר מטושטש.
"מה קורה פה!?.." קם מבוהל.
"תרגע… אתה.." אמרתי מנסה לחשוב מה להגיד לו… כי אני כבר הבנתי שחטפו אותנו והחזירו אותנו הביתה.
"אתה התעלפת בקניון והבאתי אותך הביתה במונית." המשכתי.. מרוצה מעצמי.
"אבל היו אנשים שניסו להרוג אותנו ו.." הוא התחיל אבל אז הוא הבחין בידיים שלי שדיממו מהחבל.
"הידיים שלך… הן…" הוא התחיל ולקח את הידיים שלי .
"זה כלום פשוט אני נתקלתי בשיח…" אמרתי ולקחתי את הידיים שלי חזרה.
ואז חשבתי.. כן מיכל.. בטח.. שיח קוצים באמצע קניון אחלה תירוץ!
"הראש שלי…" הוא אמר ונישכב חזרה.
"זה בסדר.. לך לישון ונדבר על זה בבוקר…" אמרתי לו מנסה לצאת מעוד סיבוכים.
"טוב.." הוא אמר וחייך אלי.
נאנחתי ואז לפתע ראיתי שהוא קם.
"לאן אתה הולך?…" אמרתי לו.
"אני הולך לישון בחדר…" הוא אמר גורר את רגליו בחוסר חשק לכיון החדר.
—
תזכורת קצרה: החדר שהוא הולך אליו זה החדר שפיטר ישן בו…
—
"מה..? לא לא לא לא!!!" אמרתי ורצתי לכיוונו.
לפתע לא חשבתי מה אני עושה.
חיבקתי אותו מהגב שלו.
לפתע הוא נעצר… אני דמיינתי את הפנים שלו.. המומות.
"אני דואגת לך… תבוא לישון איתי בחדר…" אמרתי לו.
איזו טעות!!!!! חשבתי לעצמי..
לפתע הוא הסתובב אלי… כולו אדום…וכמו שדמיינתי הוא היה המום.
"מיכל…" אמר והתבונן בפנים שלי…
"אדם…" אמרתי .. ולא באמת חשבתי מה אני עושה.
הפנים שלו התקרבו לשלי…
הרגשתי את נשימותיו על פני. ולא שמתי לב מה קרה מסביב כאילו התנתקתי מהעולם ועברתי לבועה
משלי… ידעתי שאני עושה טעות אבל לא היה אכפת לי.
"פיטר…" פיטר אמר. וקטע את מחשבותיי
"פיטר!" הסתובבתי אליו והוא היה מחויך.
"פיטר?…" אדם אמר מבולבל.
" קמת אדם?…" פיטר אמר.
"מיכל..?" אמר פיטר .
"כן?" אמרתי מבולבלת עוד יותר ויותר בלחץ.
"לא תציגי בפני אדם אותי?" פיטר שאל מחייך מאוזן לאוזן.
"אדם.. זה פיטר .. פיטר זה אדם.." אמרתי בקול מבויש .
"נעים מאוד." שלח פיטר את ידו אל אדם כדי ללחוץ לו את היד.
אך אדם לא הושיט את ידו אלא רק הסתכל על זו של פיטר.
"מה אתה רוצה מאיתנו?" אמר אדם קשוח ואדיש.
פיטר צחק והוריד את היד שלו.
"אדם אל תהיה חצוף! זה… אמ…" אמרתי מחפשת את הזהות של פיטר בשבילי.
"זה הארוס שלי…נו.. תגידי מיכל…" אמר פיטר ובאותם מילים נהפכתי לקרח. ואדם נהיה המום.
ראיתי את הרסיסים של ליבו הולכים ומתפזרים בחדר.
"ה-הארוס ש-שלך?…" גמגם אדם,המום.
"מה?…ל-לא.. אמ.." אמרתי מנסה לא לצאת שקרנית
"מזל טוב…" אמר אדם ביובש.
"מ-מה?! לא… אתה לא מבין…" אמרתי מנסה להסביר.
אך לפני שסיימתי לדבר הבחנתי שאדם הולך לחדר האורחים ושפיטר שם עליי את ידו.
אחרי ששמעתי את הדלת של החדר נסגרת העפתי את ידו של פיטר מהכתף שלי.
"מה אתה חושב שאתה עושה!?" צעקתי עליו
"מנסה לעשות את זה יותר מעניין!" הוא אמר מאושר מהעניין.
"אבל איך אני אמורה לגרום לו לאהוב אותי אם אני 'מאורסת' לך!?" אמרתי ובאותו זמן חשבתי..
איך אני יכולה להגיד דבר כזה… זה לא אמיתי! אני לא באמת מאורסת לו.
"זאת הנקודה… זה יהיה יותר מורכב ויותר קשה יפה שלי…" הוא אמר וליטף לי את הפנים.
"אוף איתך!" צעקתי והלכתי לחדר שלי.
ראיתי איך הוא הולך חזרה לחדר ,חוזר לישון.
הלכתי לחדר של אדם בתקווה שהוא ידבר איתי.
"אדם…" אמרתי כשדפקתי על הדלת.
לא שמעתי שום דבר מבפנים אז החלטתי להיכנס.
"מה אתה עושה!?!?!?" צעקתי ורצתי לכיוונו.
ראיתי שהוא מתחיל להזריק לעצמו חומר לבן.
"מיכל?!…" הוא צעק והפיל את המזרק שנייה לפני שהזריק אותו לתוך ידו.
ולפתע החלקתי על נייר שהיה זרוק על הריצפה ונפלתי לכיוון אדם.
אדם פרס את ידיו כדי לתפוס אותי ואכן כך היה.
נפלתי אליו וכשהרמתי את הראש היינו בנקודה שהפסקנו בה לפני שפיטר הפריע.
פנינו היו קרובים כ"כ אני התבוננתי בשפתיו והוא בשלי.
לפתע הוא כיחכח בגרונו ואני קמתי ממנו. הבחנתי שהוא פגוע.
"מה אתה עושה!?" צעקתי עליו מנסה להתעלם ממה שקרה לפני שנייה.
"למה אתה ממשיך עם זה!?" צעקתי עליו כמו אמא שצועקת על בנה שגנב או גרוע מזה.
"מה אכפת לך!?" הוא החזיר,לא נותן לי להראות חזקה יותר.
"גם ככה את הולכת להיות עם מישהו אחר! אז למה את ממשיכה עם זה?!" צעק כאשר קם.
"את גורמת לי להראות מטורף!" הוא צעק והעיף את העציץ שהיה על השולחן על הריצפה.
"אתה זה שגורם את זה לעצמך!" צעקתי והרגשתי שזה בא מהלב.
"אתה מזריק לעצמך סמים ! אתה הולך מכות עם האנשים הקרובים אלי! וגרמת לאחד מהאנשים הכי טובים כמעט למות! אתה גורם לי להיות …להיות רעה! רעה לכל האחרים ורק אליך להיות הכי טובה שאפשר! " ראיתי את ההבעה שעל פניו והיא הייתה פגועה.
הוא הרכין את הראש שלו והלך לארון שלו והחל לארוז את דבריו חזרה לתוך מזוודה.
לפתע רציתי לחזור בי אבל עד שכבר ניסיתי לדבר הוא הלך מהחדר ויצא מהבית.
התבוננתי בו מעבר לחלון ,ראיתי אותו נכנס למונית ונוסע משם.
נאנחתי ונפלתי למיטה. 'נמאס לי מכל זה… ' חשבתי לעצמי.
'לפעמים בא לי לקחת פסק זמן מהחיים… ולמות…' אמרתי לעצמי בעצב כשעצמתי עניים.
בבוקר הלכתי לב"ס עם פיטר וכשהגענו לכיתה כל הבנות נדבקו אליו.
הלכתי פשוט למקום שלי ושקעתי במחשבות.
אנה ניסתה לעורר בי שמץ של חיוך אבל לא הצליח לה.
הרגשתי ששנאה גדלה בתוכי.
שנאה כלפי אמא ואבא , שלא נתנו לי יחס כלל ולא באו לבקר אפילו לא פעם אחת!
שנאה כלפי אנה, שלא הייתה לידי כשצריך.
שנאה כלפי הבי"ס שלא עוזב אותי לרגע.
שנאה כלפי עצמי. שאני לא מצליחה בכלום ואני תמיד הורסת הכל
שנאה כלפי החיים…
כשהנחתי את הראש לכיוון השני ראיתי את המקום של אדם.
לפתע פיטר התיישב שם. הרגשתי צביטה בלב.
שקעתי בדיכאון. לא רציתי לאכול או לשתות .
ובעיקר לא רציתי לחיות…
פיטר החל לתפוס מרחק.. ומיקה לא רצתה אפילו לנבוח יותר.
הנר שלי דעך וגסס…
"אולי תבואי איתי למסעדה?…" פיטר אמר כשנכנס לחדרי וראה שאני יושבת על המיטה עם ראש מורכן.
"תתעוררי קצת מהדיכאון…?" המשיך.
"תפסיק לנסות להעיר אותי… אני לא ישנה." אמרתי וקמתי לכיוון השירותים.
שמעתי את פיטר נאנח וחוזר לסלון.
"זה חייב להיפסק!" פיטר אמר. ושמעתי שהוא מחייג לאיפה שהוא.
"תבוא עכשיו ואם לא אני ישלח אליך 1000 אנשים שיקרעו אותך לגזרים!" הוא צעק בטלפון.
ואני יודעת שזה אמור לגרום לי לחבב אותו כי זה רומנטי והכל אבל לא יכולתי .. הייתי שקועה בשנאה
שאכלה אותי מבפנים.
"אני לא יכול יותר! אני לא באמת מאורס למיכל…" הוא אמר למי שהיה בטלפון.
"זה היה רק כיסוי… אני איזה שהוא ידיד של ההורים שלה." הוא התוודה ואז הבנתי שזה אדם.
"תבוא עכשיו אם אכפת לך ממיכל." הוא סיים וניתק.
אני הלכתי למקלחת והסתכלתי על עצמי ולא הייתי מרוצה.
שנאתי את מה שראיתי שנאתי את עצמי.
התבוננתי במספרים שהיו מונחות על השיש, ולא בדיוק חשבתי על מה שאני עושה.
"בי בי עולם אכזר…" אמרתי חייכתי ואז חתכתי את הוריד ביד שלי…
אני לא זוכרת הרבה אבל מה שכן אני זוכרת שהחולצה שלי התמלאה בדם חמים ורטוב
ושפיטר נכנס והחל לצעוק לי לא לעצום את העניים ואז שמעתי את האמבולנס וראיתי את הפנים האלה.
הפנים שאני כ"כ רציתי לראות… חייכתי ..
"אדם…" אמרתי מאושרת… ואז נרדמתי