יום שבת חורפי

יום שבת חורפי. השמש צצה לאיזה רבע שעה. ניצלתי את זה וישבתי בשמש שתשטוף אותי קצת ותחמם לי את הלב והנשמה.
עברה חצי שנה מאז שנפרדנו. או אולי יותר. אני לא מהבחורות שזוכרות תאריכים. ידעתי שבקיץ האחרון חגגנו שנה בלי ימים מסויימים והפתעות חודשיות כי כל יום שלנו ביחד היה מאושר, ממש מתנה כשלעצמה.
חצי שנה אני מצטלמת וכל החיוכים שלי בתמונות נראים לי מאולצים. מעניין אם אחרים שמים לב לזה כמו שאני.
חצי שנה אני יוצאת מבלה נהנת.. אופה עוגות מדהימות. לא חויתי את הפרידה כי למעשה לא עיקלתי אותה בכלל. זה הסתיים ביום קיצי יפה ארזתי את כל החפצים שלי למזוודה ועליתי על טיסה בשש ארבעים בבוקר. לרוב הנוסעים במטוס זאת הייתה טיסה שגרתית. ולי, שישבתי במושב ממול זאת הייתה טיסה מלאת מחשבות. החלטתי שאני חזקה וזה לא משפיע עליי, על השיגרה שלי. אמרתי לעצמי שוב ושוב שמה ששלי עוד יהיה שלי וככה עשיתי. פשוט המשכתי.
אני מכירה בחורים פה ושם וממצה אותם נורא מהר. אף אחד לא מעניין אותי. לא מסקרן אותי. לא גורם לי לחשוב על להיפגש איתו ולפנטז עליו. אני אפילו יוצאת עם מישהו קבוע מאז. כיף לי איתו הוא מצחיק אותי ויש לנו סקס מדהים שלאחריו אני בורחת הביתה תוך עשר דקות בדיוק. בלי לנשום אותו אליי. הוא לא שלי.
זה ששלי. הוא איפשהו שם. פשוט עוד לא נפגשנו. כל יום אני מבקשת שיבוא, כל ערב לפני השינה. מבקשת מהלב. ומחכה.